היא מסמנת תוך כדי קריאה מקומות אסטרטגיים בטקסט בהם יכול להופיע איור מעניין, ״אם אני קוראת שורה וכבר מדמיינת את הסצנה בראש, וברור לי איך אני רוצה שהדברים יראו, אני יודעת שאני במקום הנכון״
הדייט שלי עם סוזנה
מאת יניב טורם וסיון קצוביץ׳
01.02.15

סוזנה ברנר נחשבת היום לאחת ממאיירות ספרי הילדים החשובות בגרמניה. בסדרת ספרי ה-”Wimmel Books” שלה נמכרו עד היום למעלה מ500,000 עותקים. ברנר מתגוררת ועובדת במינכן, שם גם ממוקמת הוצאת הספרים והגלריה המפורסמות שלה ושל בעלה המנוח Die Tollen Hefte. בין המאיירים שלהם הוציאו ספרים ניתן למצוא את ATTAK, BLEXBOLEX, Heninng Wagenbrecht, ועוד רבים אחרים. במהלך הקריירה המפוארת שלה כמאיירת וסופרת איירה ברנר למעלה מ-80 ספרים לילדים ומבוגרים. ספריה תורגמו לשפות רבות. בעברית יצאו לאור בין השאר הספרים “הנסיכה תבוא בארבע” ו”לו יכולתי לבקש לי משאלה”.

לפני שבועיים היא הגיעה לבצלאל כדי להעביר סדנה של כמה ימים והרצאה. לאחר החגיגה הגדולה שהיתה עם סיום הסדנה, לצד תערוכת התוצרים של הסטודנטים, התיישבנו שלושתנו לשיחה, וזה היה רק תחילתו של הערב.

נזירות בנעלי ספורט
״אפשר לשאול משהו לפני שמתחילים?״ היא מבקשת, ״ראיתי שאתה חובש כיפה ורציתי לשאול משהו שנורא עניין אותי: יש בירושלים חנויות שמוכרות כיפות עם דמויות מצויירות, ראיתי למשל כיפה עם סנופי שנורא הצחיקה אותי, ואני רואה שאצלך יש רק פסים וצורות. זה בסדר שהם מוכרים כיפות כאלה?״ הסברתי לה שזה בסדר גמור ומאיך שאני מבין את זה, זה בעיקר כדי לגרום לילדים קטנים לשים כיפה. כך הם מתרגלים לזה מגיל צעיר ובאמת ככל שגדלים הציורים נעלמים, למרות שאם אמצא כיפה של וולברין יש סיכוי טוב שאני אקנה אותה. זה היה טוב לחימום ומכאן התחלנו את הראיון המילולי הכי ויזאולי שאפשר.

Die_Tollen_galerie_1

שאלנו את סוזנה כיצד היא ניגשת לפרוייקט חדש, לצורך העניין, איורים לספר ילדים. כאשר מדובר בטקסט לא שלה, היא מספרת, קודם כל עליה לקרוא אותו פעמים רבות. היא מסמנת תוך כדי קריאה מקומות אסטרטגיים בטקסט בהם יכול להופיע איור מעניין, ״אם אני קוראת שורה וכבר מדמיינת את הסצנה בראש, וברור לי איך אני רוצה שהדברים יראו, אני יודעת שאני במקום הנכון״, היא מוסיפה. רק כאשר נדמה לה שהיא מבינה על מה באמת מדבר הטקסט היא ניגשת למלאכת האיור. בשלב הזה היא מספרת על תחושת תסכול גדולה שמגיעה תדיר במהלך העבודה. ״תמיד מגיע הרגע שבו אני זורקת הכל לפח, ובטוחה ששום דבר טוב לא יצא מהספר הזה. ברגעים האלה אני פשוט שמה הכל בצד לכמה ימים ומתחילה לנקות את הבית, לעצב מחדש פינות וחדרים שלא קיבלו יחס כבר זמן מה, ועושה את כל הסידורים והאירגונים שבד״כ כלל אני מזניחה. בסיומו של פרוייקט מוצלח הבית שלי תמיד נקי להפליא״. כשהיא חוזרת לשולחן העבודה היא מתארת תמת עבודה שהיא משתדלת ליישם בספרייה, ״הורים קוראים לילדיהם ספר לפני השינה, וזה יכול להיות אותו ספר לאורך מספר לא מועט של לילות. כדי לא לשעמם את ההורה, וכדי להעשיר את הספר ואת חווית הקריאה השניה, השלישית והעשירית בו, אני שוזרת עוד עלילות קטנות וסיטואציות משעשעות בין דפיה של העלילה הראשית.״ התפתתי לשאול אותה האם קיים מצב בו היא מוצאת בסיפורים האלה, חומר לעלילה מעניינת יותר מזה שהיא כתבה במקור, ואם היא לפעמים חוזרת אחורה ומשנה את העלילה כדי שתתאים לסיפורים החדשים שנוצרו. ״לא״.

סוזנה התחילה את דרכה המקצועית כמעצבת עטיפות לספרים, מעטיפות מאוירות ועד לעטיפות טיפוגרפיות, ורק אחרי המפגש עם בעלה שהיה אוסף מושבע של חוברות קומיקס וספרים מאויירים, היא החלה גם לאייר. ״למדתי עיצוב גרפי כי באותה תקופה לא היו לימודי איור, אז למדתי לבד לאייר, אוטו-דידקט.״ במשך 20 שנה המשיכה להתעסק בעיצוב באותו בית ההוצאה לאור, וכך למדה להתעסק עם הלייאאוט של הספר. היא מספרת שכיום כשהיא בעצמה מאיירת את הספרים, היא עושה את העימוד לבדה. לטענתה יש משמעות גדולה להבנה של הלייאוט של כל מהלך הספר כך שיחמיא לאיורים. חבריה המאיירים לעומת זאת, לא מתעסקים בפריסה של כל המוצר והתוצאה היא הרבה פעמים כזו שצריך להגדיל או להקטין את האיורים וזה פוגע באיכותם. כמאיירת היא נהנית להכניס לספרים שלה קריצות קטנות שיש להם משמעות עבורה גם אם אין להם השפעה על הקורא. לדוגמה, היא איירה אוטובוס באחד מספריה והחליטה שמספרו יהיה ״26״, סתם כי זהו הקו שעובר ליד הבית שלה במינכן. היא גם נהנית להשתמש בדמויות שהיא פוגשת בסביבה היומיומית שלה. בספר אחר, היא התבקשה לאייר נזירות, ולאחר התבוננות ארוכה היא הבחינה שהן עובדות קשה ומתרוצצות כל היום בבית הספר שליד ביתה. היא שמה לב שהנעליים שלהן לא מתאימות לסדר יום שכזה ולתזוזה הרבה, אז היא החליטה לאייר אותן עם נעלי ספורט, מה שיצר חיבור מעניין ומפתיע.

סוזנה היא אמנית של דימויים. אפשר את זה בקלות לראות בדרך בה היא מסתכלת על העולם ובאופן שבו היא מתבטאת, אך מהשיחה איתה נשמע שגם למילה הכתובה יש מקום בליבה. היא מתארת את תהליכי העשרת עולם הרפנסים שלה כמשחק של כתיבה ושרבוט שיוצרים יחד מגוון עשיר של התבוננויות על הסביבה. כשהיא בוחנת יצירות אומנות למשל, אם זה במוזיאון או מתוך ספר, היא כותבת את מה שהיא רואה; ׳גבר גבוה ומאחוריו נוף פסטורלי׳, ׳ריבוע אדום על רקע שחור׳ וכך הלאה. לצד זה היא גם משרבטת בקווים מהירים מאד תנוחות שונות שמופיעות ביצירות שהיא מתבוננת בהם. היא מציינת שמעולם לא היתה מהציירים שרושמים את העוברים ושבים ברחוב או בבית הקפה, היא פשוט אף פעם לא עשתה את זה וכנראה שלא תעשה זאת. בציורים קלאסיים לעומת זאת, היא מוצאת עניין רב הרבה יותר מבחינת שפות הגוף השונות. היא מאגדת את כל השרבוטים והתיאורים שלה בתקייה מקוטלגת לפי גברים, נשים, חיות, נוף וכדו׳. כך בכל פעם שעליה למצוא תנוחה לדמות שהיא מאיירת, היא פותחת את אוסף הרפרנסים הפרטי שלה ושולפת פוזה מוצלחת במיוחד שראתה. ״רישומים של הסביבה העירונית שלנו״, היא מוסיפה בקריצה, ״אף פעם לא יתנו לך דמות עם כד מים על הכתף״. היא נהנת לאייר בטכניקות שונות ומגוונות, ולהפתיע את עצמה כל פעם מחדש ביצירת הדימויים. היא מספרת על טכניקות, שחוסר השליטה בהן הוא שיוצר את ייחודן. מגזרות נייר למשל, שעליהם היא עובדת בלי סקיצה במטרה לייצר דימוי עם כל הגוף שאין שליטה עליו וכזה שיהיה מפתיע, מעניין ולא צפוי.

סוזנה בסדנה

סוזנה בסדנה

 

בלוגו של ה״טולה הפתה״ (״Die Tollen Hefte״) בית ההוצאה לאור שהקימה יחד עם בעלה ארמין, שנפטר לפני 3 שנים ממחלה, מופיע איור שאיירה בעצמה בו רואים את בעלה הולך ומולו ספר מעופף. ״ארמין״, בעלה, ״היה איש ספר במלוא מובן המילה״, היא מספרת. ״בכל פעם שהיה קונה ספר הוא מיד היה רוכש שלושה עותקים: אחד לעצמו כדי לקרוא, אחד כדי לשמור והיה עוטף אותו בשקית כדי שלא יהרס, ואחד היה נותן במתנה למישהו. הבית שלנו היה מלא בכל כך הרבה ספרים, שלפעמים כבר ממש לא היה נשאר מקום לשבת״, היא מספרת בחיוך אבל מודה שהיא מתגעגעת מאד. לאורך כל הסדנה היה ניכר בסוזנה שהיא עוד מאוהבת בבעלה כמו ביום בו הכירו. ״הוא מת כשהיה בן 72 אך התנהג כמו בן 20״ היא צוחקת. בית ההוצאה לאור המשותף שלהם הוא בית לספרים של מיטב מאיירי העולם. בכל כמה חודשים יוצא ספר חדש, תמיד בפורמט מחברת קטנה בכריכה רכה ובמהדורה מוגבלת. ״יש שלוש חוקים אצלנו״ היא מתארת את התהליך, ״אחת, הספר מודפס בטכניקה של הפרדת צבעים ידנית. שתיים, ברגע שסיימנו להדפיס חוברת היא לא יוצאת שוב לאור לעולם, גם אם כל העותקים אזלו. ושלוש, ארמין הוא זה שבוחר בכל פעם איזה מאייר יופיע בספר. בשנתיים האחרונות זה כבר התפקיד שלי, ואני משתדלת מאד להמשיך את המסורת כפי שארמין היה רוצה שאעשה זאת״. עוד מימי עבודתה כמעצבת כריכות של ספרים ועד היום כשהיא עורכת ומוציאה לאור, סוזנה עבדה תמיד עם טכניקת ההדפסה של הפרדת צבעים. השיטה העתיקה הזאת, שנשארת רלוונטית גם היום, יוצרת צבעים רעננים, מעניינים, ושילובי צבעים שאי-אפשר היה להשיג בדפוס רגיל. ״היום הרבה מהמאיירים שעובדים איתנו משתמשים בפוטושופ כדי להחליט מראש על האופן שבו כל צבע נופל על צבע אחר, וזה בסדר גמור ובאמת מביא תוצאות יותר מדוייקות. אבל פעם לא היינו יכולים לדעת וזה היה מפתיע כל פעם מחדש, וזה קצת חסר היום״.

Alles wieder weich und weiß, Gedichte, dtv

לדירתה של סוזנה במינכן, מחוברת גלריית אומנות שהיא ובעלה הקימו ובה הם נהגו להציג עבודות של מאיירים רבים ומגוונים, שחלקם גם שיתפו פעולה עם חוברות ה״טולה הפתה״. שלט הכניסה לגלריה הוא איור של ראש של גבר חובש כובע בצבע כחול, מצידו השני של השלט, מאוייר ראש של אישה חובשת כובע בצבע כתום. גם בפרטים הקטנים, האהבה ושיתוף הפעולה בין סוזנה ובעלה ניכרים היטב.
סוזנה מספרת כי היא מאד מושפעת מדימויים שאליהם נחשפה בילדותה, איורים של סיפורים תנ״כים בקומפוזיציות אפיות למשל. היא חלקה איתנו שבתור ילדה נוצרית פרוטסטנטית היא מצאה את דימויי ישו הצלוב כדימויים מאוד אלימים, בעוד שלדימויה של מריה הקדושה בנצרות הקתולית היא התחברה הרבה יותר. היא טוענת שלדימויים שאנחנו נחשפים בילדות שלנו יש השפעה עצומה על עולם הדמיון שלנו כאנשים בוגרים. לתחושתה, הילדים של היום לא מכירים היטב את סיפורי התנ״ך, ולכן עלתה לה מחשבה לאייר ספר ילדים שמתאר סיפורים תנ״כיים. כך הילדים יכירו וילמדו את הסיפורים בצורה שבה הם יוכלו להתחבר אליהם. ״בתנ״ך יש את כל חומרי הגלם שצריך כדי לייצר סיפור עסיסי ומותח. הרי מה צריך בשביל סיפור טוב? סקס סמים ורוקנרול! זה מה שמכיל כל סיפור טוב פשוט בחלוקה אחרת בכל פעם, ואת הדברים האלה בכל מקרה יש בשפע בתנ״ך״.

בסיום הסדנה והשיחה, יצאנו כמה מהסטודנטים עם סוזנה אל פאב האוגנדה במרכז העיר. זה היה סיום ראוי לשבוע אינטסיבי ופורה בו זכינו להצצה אל תוך עולמה שלה כשבסופו, לקחנו אותה בערב האחרון המשותף לנו, להצצה אל העולם שלנו. בשיחה על כוס תה (שלה) וכוס בירה או וויסקי (שלנו), זכינו להכיר צד אחר שלה שהיה מלא בחוש הומור ועולם דימיון עשיר ומקורי. ככל שתקדם הערב השיחה גלשה לפסים אישיים והיא סיפרה לנו על החיים לצד בעלה, ועל עולם הדימויים העשיר שנוצר מחיים לצד איש כזה, וחלקה איתנו איך נראים חייה בלעדיו. היא מספרת שבית ההוצאה לאור היה כל עולמו, ובעוד היא ממשיכה לתאר את חייהם והפרוייקטים השונים שיצרו יחד, היא מוציאה מתיקה טאבלט ומראה לנו את המצבה שלו כפי שהיא בבית הקברות במינכן. מעל הקבר טבוע הלוגו של ה״טולה הפתה״ ומסביב לקבר, ״כמה אופייני לארמין״ היא מספרת, מופיע ציטוט מתוך ספר, שכדי לקרוא אותו צריך להקיף את כל חלקת הקבר. גם טקס ההלוויה שלו היה מיוחד מאד וכאילו עוטף בתוכו את מפעל חייו של ארמין. בזמן ההלוויה, היה ארון הקבורה שלו קנבס של ממש עבורה ועבור המשתתפים. היא וכל מי שרצה להשאיר חותם זכרון לארמין, ציירו על הארון (ממש!) עם גואש (!) והקדישו לו איור או ברכה. גם ילדים קטנים הוזמנו לקחת חלק, והארון היה לבסוף אוסף כל מי שפועלו נגע בו, ילדים תמימים ומאיירים וותיקים כאחד. מזכרת אחרונה מ-37 השנים שחלקו יחד.

לסיום נתנו לסוזנה מתנת פרידה מהסטודנטים, מארז של כרזות ישראליות ישנות וכיפה של סנופי.

לוגו ההוצאה של סוזנה ובעלה

לוגו ההוצאה של סוזנה ובעלה

 

pinocchio, frei048

תגובות