חוץ משתי האיכויות המוצלחות האלו, יש קסם נוסף במכוער. זה מה שמושך אותנו בציורי ילדים, שבואו נודה, הם דיי מכוערים. אבל זו אינה המגרעה שלהם, זה היתרון שלהם. המכוער בא תכופות עם הלא מתכונן, הטעות ויד המקרה
להתחיל מכוער
מאת סשה זילברמן
04.03.15

בראשית היה הדף הלבן. אחריו, משטח העבודה בפוטושופ והמסמך באינדיזיין. בין אם מופיע הלבן בפיקסלים או בחומר של ממש, תמיד יש בו איכות שמרתיעה דורות של אמנים, מעצבים ובעיקר סטודנטים. המדרגה הראשונה לנצח תהיה הכי קשה, יש לכך המון תימוכין בהרצאות מעניינות שראיתי בטד על מוטיבציה. אנחנו תמיד נדרשים להוליד רעיון חדש: למלא את הריק במשהו שבא משום מקום, רק ממוחינו הקודח הלום הקפאין רוב הזמן. ולא רק להוליד משהו, אלא שיהיה מעניין, מאתגר, והתכונה הכי חמקמקה: כזה שמחדש.

דבר כזה לא קורה בבת אחת. הוא קורה בין שבוע לשבוע ובין לילה ללילה. אבל לא על התהליך אני רוצה לכתוב, אלא דווקא על ההתחלה שלו, כי היא בעיני המקום הכי קשה ומרתיע. כשיש משהו ביד כבר הרבה יותר קל לגרוע או להוסיף לו. כאן בדיוק נכנס הפיתרון, שאולי עשוי להיראות מפוקפק: להתחיל מכוער. לעשות משהו גרוע, פוסטר, סקיצה, לכתוב רעיון רע. בתור אנשים חזותיים, בסך הכל המכוער הוא משהו שאנחנו מנסים להתרחק ממנו, וגם להרחיק אותו מאיתנו – מההגשות שלנו, מהעבודות שלנו, מהדברים שאנחנו סתם עושים לכיף. אבל ההתחלה המכוערת אין בהכרח אומרת שגם בקו הסיום נהיה באותו המקום.

כשאנחנו מתחילים מכוער ובמודע אנחנו פותרים שתי בעיות: ראשית אנחנו מנטרלים את חרדת הדף הלבן. שיתמלא, ושיתמלא בדברים שלא אכפת לנו מהם. שנית, אנחנו מקבלים משהו לאחוז בו ולהמשיך איתו הלאה. למה מה שעשיתי מכוער? איך אפשר לשפר את זה? מפה לשם, בסוף עוד יגיע רעיון מהמם. מה שהכי חשוב, המדרגה הראשונה כבר מאחורינו. זה אפילו כלל פיזיקלי: להתניע תנועה דורש הרבה יותר אנרגיה מלהמשיך אותה.

אבל חוץ משתי האיכויות המוצלחות האלו, יש קסם נוסף במכוער. זה מה שמושך אותנו בציורי ילדים, שבואו נודה, הם דיי מכוערים. אבל זו אינה המגרעה שלהם, זה היתרון שלהם. המכוער בא תכופות עם הלא מתכונן, הטעות ויד המקרה. מקרה קלאסי בבצלאל – שחוויתי גם על בשרי – הוא זה של הרשם האקדמיסט, המנוסה יתר על המידה. זה שהיד שלו מיומנת, ואינה משאירה מספיק פער בין מה שרואים על הדף לבין מה שרואים במציאות. ואז מתחיל מאבק שלך עם עצמך: לשחרר את היד, לשים בצד את הידע ולעשות מקום לטעויות ושאלות חדשות.

הרבה פעמים דברים שאנחנו עושים בטעות מוצאים חן בעניינו ואנחנו מצרפים אותם לעבודה. אבל אלו הם מקרים שאין איך לשחזר אותם, קשה מאוד לטעות בכוונה. ודווקא לטעות הזו יש איזו איכות שאנחנו רודפים אותה: משהו שנראה חסר מאמץ, מפתיע ומאוד ייחודי. רובינו עובדים במחשב, ושלא כמו בעבר האנלוגי, יש לנו כל כך הרבה אפשרויות מהירות וקלות – ובעיקר שליטה מאוד מדויקת בכל האלמנטים על המסך. עוד קסם שהמחשב הביא לחיינו הוא ה-control+z. הפרוזאק של המעצבים: אחד כזה והכל שוב בסדר. המחשב מצד אחד מקל על עבודתינו, אבל מצד שני גם מקשה עליה, הוא לא משאיר הרבה מקום לטעויות ודברים מכוערים. אני מציעה, גם על המסך וגם מחוצה לו, לדייק כמה שפחות, בהתחלה.

דבר אחרון שאני רוצה לעשות הוא להעמיד בנפרד את המכוער ואת חסר האחריות. פתרונות קסם הם נדירים, בעיקר בתחום שלנו. לעשות משהו מכוער ולרוץ לתלות אותו על הקיר זו לא חכמה גדולה. אנחנו גם כבר הרבה פחות מקסימים מילדים בגן, ולכן יש לנו הרבה פחות פריווילגיות. לא דיי לדבר להיות מכוער סתם, וגם לא כל הטעויות עומדות בפני עצמן כמוצלחות. המכוער והטעות הם תחילתו של תהליך: כמה מקום השארנו לצופה? האם נתנו לו מספיק, האם הוא צריך עוד עזרה, כדי להגיע לרעיון אותו אנחנו מבקשים להעביר? המכוער והטעות הם נקודת מוצא מוצלחת, שמאפשרת לנו להרשות לעצמינו להגיע למקוריות, אבל גם להכניס את הקהל שלנו אל תוך העבודה. הם יכולים לזלוג אל התוצר הסופי שלנו ולעבוד טוב איתו, אבל הם לא יכולים להיות הדבר היחיד עליו הוא עומד.
-
צילומים: אור יוגב
תגובות