היה טוב ורע ולא מה שציפיתי והרבה מעבר, וכנראה שאני צריך עוד זמן לעבד את הכל, אבל כרגע אפשר להגיד שזאת הייתה הזדמנות מעולה להתנסות בהרבה דברים בפעם הראשונה, ולעצור, לקחת צעד אחורה מהלימודים, לקבל פרספקטיבה אחרת על מה זה בכלל עיצוב ולחזור עם כמה תובנות לגבי המקום שלי בכל הסיפור הזה
להתחלף באמריקה
מאת אמיר פרץ
26.03.15

יומיים אחרי שנגמר הסמסטר כבר הייתי על הטיסה לארה״ב, מנסה להשאיר את הצלקות מהשנה הארורה ההיא מאחור. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בניו יורק – אהבה ממבט ראשון, רומן הקיץ המושלם. היא הייתה צעירה גבוהה ושובבה חסרת מעצורים, ואני בעיקר זרמתי ובלי לשאול יותר מדי שאלות נתתי לה להוביל. אם יש משהו אחד שאהבתי בה במיוחד היא את תחושת ה״חדש״ בכל מקום, בשלב מסוים אתה כבר צופה את זה, כאילו גילית על מסיבת ההפתעה של עצמך ממש מחוץ לדלת ולמרות שאתה יודע שזה הולך לבוא בעוד רגע, זה בכל זאת תופס אותך לא מוכן ואתה לא יכול שלא להתרגש שוב בכל פעם. מהר מאוד ג׳ונגל הפלדה והזכוכית הזה גרם לי להרגיש הרבה יותר בבית מאשר האבן הירושלמית אי פעם הצליחה. בירושלים תמיד הרגשתי כמו זר, מעולם לא התחברתי לאותנטיות, לא נשבתי בשום ״קסם״ וגם את החומוס של רחמו אני לא אוהב. אבל הפעם להיות באמת זר בעיר של שמונה מליון אנשים הרגיש כמו שינוי מרענן, למען האמת יש משהו מאוד משחרר בלהיות במקום חדש בו אף אחד לא מכיר אותך. בין החלפת זהויות לאטרקציות תיירותיות הספקתי לבקר במוזיאונים ובגלריות של צ׳לסי והשתדלתי להקדיש לא מעט זמן להליכה לאיבוד ברחובות.

DSC_0329 DSC_0871

אחרי חודש של חופשה הגעתי לבוסטון. המעבר מניו יורק לבוסטון היה קצת כמו לעבור מתל אביב לגבעתיים; הקצב איטי, האוירה רגועה וקו הרקיע שטוח, אבל בניגוד לגבעתיים האוכלוסיה מורכבת ברובה מסטודנטים. העיר יפה ופסטורלית מלאה בשטחים ירוקים, הבתים עשויים אבן בצבע חום, לשלכת יש צבעים שבכלל לא הכרתי, וניראה שהאנשים פה אוהבים את החיים. הבריטים שבנו אותה כנראה השאירו אחריהם מלבד מהארכיטקטורה גם חלק מהתרבות – הבוסטונאים מנומסים, חברותיים, שתמיד יברכו אותך לשלום, ואת השיגעון האנגלי לכדורגל מחליפה אהבה עיוורת וחסרת פשרות ל׳רד סוקס׳. מהר מאוד מתרגלים לאורח החיים הרגוע של העיר, קונים דונאט וקוראים ספר בפארק או מטיילים שעות עם הכלב על גדות הנהר.

Massachusetts College of Art and Design – בית הספר בו התחלפתי הוא מוסד איתו יש לבצלאל תוכנית חילופים בפעם הראשונה השנה, אני הייתי סוג של שפן נסיון; בשבוע הראשון הייתי בטוח שהגעתי לקייטנה הטובה בעולם – קרוז ביאכטה, חדר כושר פרטי ותוכניה לפעילויות המתכוננות בכל חודש הכוללת ערבי בינגו, טיולים, משחקי בייסבול ומסיבה בערך כל יומיים. הקמפוס מרשים, הסטודנטים לפני רגע סיימו תיכון ומגדירים מחדש את המושג היפסטרים והעגה המקומית מסתכמת בשתי מילים: ״Fuckin’ Awesome”. לאחר שההתרגשות מבית ההבראה הזה שאני עוד אמור לקבל עליו נקודות זכות התפוגגה, הבנתי שאין הרבה מעבר לזה. מסתבר שהאמריקאים הם אשפים ביצירת קנקנים והם נוטים לעצור איפשהו כשזה מגיע לתוכן; רמת הלימודים נמוכה משמעותית מבבצלאל, הקורסים בסיסיים ומשעממים ומישהו החליט שבלימודי טיפוגרפיה אין בכלל צורך. באותו רגע כבר התחילו לכרסם במוח הקולות המוכרים מבצלאל ואני שכבר התרגלתי לצורת החשיבה של תוצאות והישגים תוך יריקת דם יזע ודמעות, התלבטתי לרגע ברוב טיפשותי אם לחזור לבצלאל לפני תחילת הלימודים. את הפרדוקס שלי עם בצלאל עוד לא פתרתי. המקום הזה שאני כל כך אוהב ושונא נתן לי הרבה אבל אף פעם לא יכולתי להתעלם מזה שהרבה פעמים אני מרגיש כאילו סגרתי את עסקת חיי עם השטן. החיים היו הרבה יותר פשוטים לפני שלחצתי את היד עם עולם העיצוב ובן רגע שרבבתי שפתיים סביב הזיקפה האדירה של הפרפקציוניזם וכמו זונה טובה מצצתי חזק. החינוך לגישה של ״העבודה משחררת״ אמנם הוכיח את עצמו והוביל לתוצאות שלא בטוח שהייתי מגיע אליהן אלמלא הקול של יעל בורשטיין היה רודף אותי בשנתי (איזו שינה? על מי אני עובד), אבל במקביל מבלי לשים לב אתה שוכח שאתה חי בתוך מירוץ, רודף אחרי עוד ביקורת טובה, עוד טפיחה על השכם עוד כדור הרגעה זמני של ״אתה טוב – תמשיך לרוץ״. וכמו סוס במירוץ שרק מסתכל קדימה אתה עוטה את הכיסוי שמונע ממך להסתכל לצדדים כי אתה עלול בטעות להתמקד לרגע במשהו אחר חוץ מהמטרה שעומדת מולך. אני לא בטוח שהבנתי את זה לפני כן אבל כמעצבים אנחנו עובדים בלהתבונן, ואולי יותר נכון לומר עבדים ללהתבונן כי זה לא באמת תלוי בנו. כך או כך הלימודים בבצלאל לא משאירים לנו מספיק זמן לעשות את זה, המרדף האינסופי אחרי ההגשה הבאה לא מותיר שום סיכוי לראות מה נמצא מעבר לה, אבל מסתבר שבשטח המת הזה קורה הרבה.

רגע לפני שאני קונה כרטיס טיסה וחוזר לעוד לופ של נרקיסיזם מהול בשנאה עצמית החלטתי להישאר ולעשות בדיוק את מה שכל כך פחדתי ממנו – כלום. ומסתבר שכלום הוא דבר נפלא. ללכת ללא מטרה עד כדי שוטטות, להביט עד כדי בהייה ולבדוק בלי לפחד מהתוצאה. לקחתי קצת טיים-אוף מהלימודים לטייל בארה״ב כשאני על תקן צופה מהצד בחיים של אחרים, וביליתי אין ספור שעות בחנויות ספרים שהזכירו לי כמה אני שמח שבחרתי בתחום הזה. ומעבר להכל למדתי להסתדר עם עצמי קצת יותר טוב, בסופו של דבר זאת הייתה חתיכת שכיבה ארוכה על מיטת הפסיכולוג כשאני יושב על הכסא וכותב הערות.

 DSC_0473 DSC_0476 DSC_0472 DSC_0469

תוך כדי היו גם קצת לימודים, רובם לא מעניינים באופן מיוחד למעט קורס אחד מוצלח ושונה מהנוף המוכר; ״עיצוב שיתופי לקהילה״ שבו כל הכיתה יוצרת ביחד תדמית חדשה לארגון קיים שבסופו של דבר רואה אור כאשר הסטודנטים אחראים לכל האספקטים מעריכת התכנים, דרך העיצוב ועד תהליך ההפקה, ובמקביל המרצה מלמדת על דפוס, טכניקות, התאמות צבעים וכו׳. די מדהים לראות כמה שונה האוירה בכיתה כשמוציאים את התחרות מהמשוואה וכולם עובדים למען מטרה משותפת, ומי בכלל חשב ששני החברים הטובים יהיו מיפן ומערב הסעודית, ולך תזכור שיש בכלל דבר כזה סכסוך ופוליטיקה ואיזו שמועה עמומה על כיבוש.

היה טוב ורע ולא מה שציפיתי והרבה מעבר, וכנראה שאני צריך עוד זמן לעבד את הכל, אבל כרגע אפשר להגיד שזאת הייתה הזדמנות מעולה להתנסות בהרבה דברים בפעם הראשונה, ולעצור לרגע, לקחת צעד אחורה מהלימודים, לקבל פרספקטיבה אחרת על מה זה בכלל עיצוב ולחזור עם כמה תובנות לגבי המקום שלי בכל הסיפור הזה. ואולי גם לפזול קצת לכיון הבת המפתה של הדוד סאם רק כדי בסופו של דבר להבין כמה התגעגעת להיא שהשארת שם מאחור בהר הצופים למרות שהיא עושה לך את החיים כל כך קשים.

DSC_0119 DSC_0050 DSC_0987

DSC_09531אולי עדיף שלא

תגובות