זה היה כשלושה שבועות לפני ההגשה וקישקה הסתכל על מה שעשיתי ואמר לי מיד שזה גרוע. כלומר, הוא בטח לא אמר "גרוע" כי הוא לא מדבר ככה אבל זה בפירוש מה שהוא התכוון(רותו מודן)
שישה מרצים ופרויקט הגמר שלהם
מאת אוהד חדד
10.05.15

ארבע שנים אני שומע פרויקט גמר. זה לא פרויקט גמר. זה כן פרויקט גמר. אני בפרויקט גמר שלי… והנה אני מוצא את עצמי עושה פרויקט גמר. חצי מהזמן הייתי עסוק בלהרגע. זה רק פרויקט גמר. זה לא סוף העולם. כיצד אני מסכם ארבע שנים בפרויקט אחד. עצות מכאן ומשם. ממרצים וחברים ובוגרים. הרגו אותי. החלטתי לבדוק עם המרצים שלנו מה הם עשו בפרויקט הגמר שלהם. במהלך איסוף התשובות גם התחוור לי כמה דברים. כשביקשתי מלהב (הלוי) תיעוד של הפרויקט הוא אמר לי “בנאדם… 1991 לך תמצא”  סיון (בן חורין) מסרה שהגיע הזמן שנבין שהם “פאקינג פרה-היסטוריים” וסוכרי (אורי) בכלל הודיע שהוא לא למד בשום מקום. החיפוש לקח אותי לשיחות אחרות, מעניינות לא פחות.

שאלתי מרצים על הפרויקט גמר שלהם. מה הם רצו לעשות ומה יצא בסוף. ביקשתי הצצה גם לאיך היו המרצים כסטודנטים וגם לתקופה אחרת, כשבתחום שלנו כל שנה נראת כשנת אור. כשביקשתי תעוד הם דאגו לעדכן אותי שעבר המון זמן מאז. למרות זאת הנושאים והדחפים לפרוייקטים נראים רלוונטים גם היום ובמיוחד רלוונטים לעשייה שלהם היום.

-

טוב למות, להב הלוי, 1991

lahav2נ

עשיתי קמפיין לעידוד המוות. מה שרציתי להראות זה שאפשר להכיל את החוקים של עבודה קמפיינית על כל נושא, מופרך ככל שיהיה. להיצמד לקודים הנכונים ולבנות סביבם שפה מובחנת וברורה.
הקמפיין רץ תחת הסלוגן ״טוב למות״. היו דיילות שהסתובבו ברחבי הר הצופים וחילקו פמפלטים וורדים אדומים לעוברי אורח. היו סדרות של מודעות עיתונים, כמו אלה המצורפות. ועוד כמה ליינים. היה שלט חוצות בגודל 1:1. 8 מטר על 3. על קיר בקפטריה. במשך כל השנה אחר כך צילצלו אלי פעם בשבועיים שאבוא להוריד אותו… לא היה לי מנחה. אף אחד לא ממש רצה להנחות אותי. יותר מזה, בסאבטקסט של הקמפיין הכנסתי עקיצות לכל מיני אנשים שהיו מרצים שלי והיו פרסומאים בכירים באותו זמן. הם לא אהבו את זה, לפי הציונים שקיבלתי. מה שכן, שלושה שבועות לפני הפרויקט הדפסתי פוסטר שאמר ״להב הלוי במחלקה לעיצוב גרפי״ עם תאריך ההגשה. הדבקתי אותו ברחובות ושלחתי למבקרי האמנות במערכות העיתונים. זה הביא להגשה מאות אנשים. ובזה כבר הקמפיין הצליח. כתבו על זה בהארץ, מעריב ועיתון העיר.

 lahav2lahav3

lahav1

והנה גם מודעת האבל שעשיתי לעצמי לכבוד הפרוייקט. מחווה לגדעון גכטמן..

 -

אחרי האוכל נשברים, אורית ברגמן

פרוייקט הגמר שלי היה הגדת פסח מאויירת שהכילה גם חלקי קומיקס והודפסה בצבע כחול על נייר הדפס, עם הטבעות מרובעות. כצבע שני הוספתי ידנית ציורים בזהב (זה פחות קיטש ממה שנשמע). ההגדה נבנתה בצורת קונצרטינה כך שאפשר היה להעמיד אותה לאורך שולחן הסדר הארוך וכל משתתף יכול היה לקרא את הקטע שהתישב מולו.
יצרתי את האיורים בטכניקת סקרצ׳ בורד, ,הגדלתי והקטנתי אותם לגודל הסופי בזירוקס. עובד הדפיס לי את הספר במכונת דפוס של צבע אחד, ואת ההדבקות והקופסא שארזה אותה עשיתי בעצמי.

עבדתי לבד בלי מנחה, כמו שהיה נהוג אז. לקראת סוף התהליך הראתי את העבודה לאבי אזינשטיין שאמר לי שלדעתו אני יודעת מה אני עושה ולכן הוא לא צריך להפריע לי. התכוונתי לסיים את כל ההגדה אבל בסוף הגעתי רק עד הארוחה, כמו תמיד אחרי האוכל נשברים.

כמה מהסקרצ׳ בורדים שעשיתי להגדה

כמה מהסקרצ׳ בורדים שעשיתי להגדה

-

חמישה קילו פחות, רותו מודן, 1992

פרוייקט הגמר שלי היה תפאורה להצגה “השטן ממוסקבה” על פי ספרו של מיכאיל בולגקוב.
התלבטתי המון מה יהיה פרוייקט הגמר שלי עד שהחלטתי להתמודד עם עינין התפאורה שמשך אותי גם בגלל התלת מימד, גם בגלל האפשרות להתמודד עם איור טקסט סיפורי בדרך לא שגרתית וגם בגלל שאהבתי מאד את הספר והתחשק לי לאייר אותו.
התייעצתי עם פרופ שרית שפירא שהיתה אז מרצה לתולדות האמנות בבצלאל. הראתי לה את הסקיצות שלי והיא עזרה לי בעיקר בגלל שחשבה שהן נורא משעממות ושלחה אותי לחקור קצת את אמנות ימי הביניים (בגלל ההקשרים הנוצריים של הסיפור) באמנות ימי הביניים גיליתי אוצרות שעזרו לי מאד, ובעיקר את ג’וטו הצייר הנפלא ואחד האהובים עלי עד היום.
התחקיר של אמנות ימי הביניים ושל תאטרון ימי הביניים הביא אותי לפתרון של מאקט לתפאורה בין שלושה מפלסים ורקעים מתחלפים וגם עזר לי להתמקד על צבעוניות, סגנון ודמויים. אחכ בניתי את השלד של המאקט מדיקטים (כלומר, אני תכננתי, נגר בנה לי) שהיה בגובה שני מטרים וכבד מאד לכן יכולתי לעבוד עליו רק בבית.

מישל קישקה היה המנחה שלי וכנהוג באותם ימים, פגש אותי פעמיים במהלך העבודה. בפעם האחרונה הוא הגיע אלי הביתה, הנחמד הזה, כי כאמור העבודה לא היתה ניידת. זה היה כשלושה שבועות לפני ההגשה וקישקה הסתכל על מה שעשיתי ואמר לי מיד שזה גרוע. כלומר, הוא בטח לא אמר “גרוע” כי הוא לא מדבר ככה אבל זה בפרוש מה שהוא התכוון.
מחקתי הכל והתחלתי לצייר מחדש, בטירוף של 20 שעות עבודה ביום. עד ההגשה רזיתי באיזה 5 קילו.
בסוף יצא טוב. הפרוייקט קיבל בקורת טובה, גמרתי את בצלאל ובמשך 10 השנים הבאות היה לי ארון ספרים משונה ולא יעיל בסלון (המאקט). בסוף באחד ממעברי הדירות שלי, נמאס לי  וזרקתי את הפרוייקט לזבל ואני די מתחרטת על זה.

מסקנותי מהפרוייקט:
- כדאי להשקיע בצבעי אקריליק מאיכות מעולה כי הזולים מציירים פחות יפה ומסוכנים לבריאות.
- אפשר לעשות פרוייקט גמר בשלושה שבועות, אם יודעים מה הוא אמור להיות.
- מחקר ויזואלי זה חלק חשוב ביותר וכיפי במיוחד.
- לכל פרוייקט יש רגע קסום של גילוי שאחריו הכל נופל למקום ואפשר פשוט לרוץ עליו (על הפרוייקט) עד אין סוף.
(הערה לסיום:) מזל שלא היה פייסבוק ב-1992. אני נורא מרחמת עליכם שאתם צריכים לעשות פרוייקט גמר בעידן הפייסבוק.

אני מגישה את פרוייקט הגמר (בחושך, כי היתה גם תאורה למאקט וגם כי בחושך הכל נראה יותר טוב)

אני מגישה את פרוייקט הגמר (בחושך, כי היתה גם תאורה למאקט וגם כי בחושך הכל נראה יותר טוב)

-

אבא שוכב על השטיח, אורי סוכרי

לא למדתי בבצלאל. למדתי בבלאק מאונטיין קולג’. למדתי אצל מרס קאנינגהם ובאקמינסטר פולר. הפרוייקט גמר שלי היה כיפה גאודזית גדולה שבתוכה ניגנו פעמוני רוח יצירה חד פעמית שלא קשורה להלחנה שלי. בקהל ישב ג’ון קייג ומאוד התרגשתי, אני זוכר זאת כזכורון חי, כאילו היה אתמול. הקהל ישב על שטיחים שאספתי משוק יד שניה רחוק, והכיפה היתה מזכוכית. אני זוכר שביקשתי לא לדבר אלא להקשיב. ההורים שלי שהיו נוכחים במעמד, דבר שגרם לי לתחושות לא נעימות, התחברו יפה ואני אף זוכר את אבי שוכב על השטיח ומסתכל על כיפת השמיים דרך הזכוכית ומאזין לעמודי הרוח שנכנסו מתחתית הכיפה הגאודזית.

להקשיב לרוח

בלק מאונטיין קולג׳, ערב ההגשה

 

המורים שלי לימדו אותי להקשיב, להתבונן, לבהות, ללכת ברחובות ולשים לב לפרטים הלא חשובים, לראות איך צל נופל על מרפסת, איך בד בגד מתנופף, איך שומעים מסר מבעד לבכי, איך בוכים מבעד למסר. איך צבע הופך למשנהו בפלטה, ואיך מקשיבים לרגע הזה לפני שהשנים הופכים לאחד.

-

אתה חרא, מירב סלומון, 1992

לצערי אין לי כל תיעוד של פרויקט הגמר. ההגשה הייתה כל כך טראגית (במבט לאחור זו הייתה סצינה קומית) שלא טרחתי לתעד את ההגשה, ועם השנים החומרים נעלמו.

הפרויקט שלי נעשה ב1992, ועסק בעיצוב סמלים מאויירים ל”גילדות” מקצועיות בחברה הישראלית בת זמננו.
זה היה פרויקט חברתי-ביקורתי, שחיבר איור, עיצוב והיסטוריה.
הפרויקט כלל סדרה של בערך (אני כבר לא לגמרי זוכרת) 16 סמלים מאויירים, באינטרפרטציה אישית לסמלי גילדות ומשפחות אצולה ימיביניימיות, שהוצגו בשחור לבן כחלק מפוסטר דו צדדי שהתקפל לברושור. הפרויקט כלל בנוסף לעיצוב הסמלים גם עיצוב לוגו לסדרה כולה, שנקראה “עבודה עברית” וגם 16 דגלים צבעונים; אחד לכל גילדה. הסמלים היתנוססו על דגלי ענק (דפוס רשת), ונתלו על עמודי ברזל.
מאוד נהניתי לעבוד על הפרויקט, התהליך כלל מחקר היסטורי, איור, עיצוב הפורמט לברושור ולפוסטר, ומחקר טכני על איך להפיק את הדגלים. ההגשה התקיימה במחלקה שאז הייתה בקומה 5, וכללה שדרת דגלים על עמודים בכתה, ואת הפוסטר/ברושור המקופל.
ואז הגיע מעמד ההגשה. אני זוכרת מה לבשתי. קניתי במיוחד להגשה שמלה חדשה בדוגמת פרחים בשחור ולבן.
הצגתי את הפרויקט מול כל הקהל, ואז…… נעמד איש קטן שלא היכרתי, שלא לימד במחלקה ולא ראיתי מימיי, והתחיל לצעוק שהפרויקט הזה הוא “חרא!” ומיד הוסיף גם “זיין”. ושוב: “הפרויקט הזה הוא חרא, הפרויקט הזה הוא זיין”. מיותר לציין שאני הייתי בהלם.  מי זה? למה הוא כועס כל כך? למה הוא מדבר ככה?
ואז נעמד מנגד פרופסור ו’, סמוק כולו הצביע על האיש הקטן, והרעים בקולו: “אתה חרא!”.
האיש הקטן והצעקן לא יצא פראייר, ומיד פנה אל ו’  וצעק עוד יותר חזק “אני חרא? לאאאא!!!!! – אתה חרא! ואתה גם זיין! וגם הפרויקט הזה הוא חרא וזיין!”. בשלב הזה ו’ היה כבר אדום כמו עגבניה, פחדתי שהוא יתפוצץ. הוא רכן כלפי האיש הקטן, וצווח “אתה חרא – אתה זיין” וכך הם המשיכו עוד ועוד, כאשר אני עומדת בתווך בין שניהם, והם צורחים מעלי אחד על השני “חרא” ו”זיין” “זיין” ו”חרא”, בעוד אני רטובה מדמעות ומהרוק שניתז להם מהפה, ממררת בבכי.

זו היתה הגשת פרויקט הגמר שלי. קיבלתי 85.

-

עדיין משקף, קובי לוי, 2000

פלסטיקמן, 2000 - מיצב וידיאו, לא-זוכר-כמה ערוצים

במהלך הלימודים במחלקה, לצד הפרויקטים המקצועיים והפנים-דיספלינריים, התאפשר לי לעסוק פה ושם במה שתפסתי כמהלך ביקורתי, או אמנותי, בפרוייקטים בעלי אופי אוטונומי נטולי בריף, נמען וקונטקסט גרפי ומעורפלים מעט מבחינת המסרים שבהם. פרויקט הגמר שיקף, בין השאר, סלידה מסוימת שעלתה בי אל מול הקריאה האקדמית המוסווית לרכישת “שפה” – יכולת ביטוי חזותית-סימבולית סכמטית, שבעיני נתפסה כגנרית ונטולת תשוקה ומרחב תמרון.

בחרתי ליצור סדרה של סרטים הטווים מרחב כאילו-נרטיבי שבו ניסיתי לייצג את המרחב הסימבולי באופן שישבש את הקריאה המיידית שלו כשפה אוניברסלית ויחזיר אותו למצב כמעט קדם תרבותי, אלים ומיני. עבודת העריכה נעשתה על מכשיר עריכה די פרימטיביים ביחס לאלו הקיימים כיום וקובץ הוידיאו שנותר זמין לי הוא באיכות נוראית ולא ממש מייצגת.
למרות זאת, אני עדיין מרגיש שהפרויקט משקף משהו ממני גם היום, חוץ מזה שאני צעיר שם במשהו כמו חמישים שנה.

תגובות