רק אחרי חודשיים האלם הופך לגיבוב, הגיבוב הופך למשפט בעל משמעות. בל נשכח את הסקיצות. שלב הביניים הזה, האפור, המרכין, שיושב שם איפשהו בין ההחלטה לכבות את הפייסבוק סופית לבין הרגע שבו סוף סוף יוצא לך משהו שאתה יכול לעבוד איתו. זה שלב נוראי, וקשה, מתסכל עד מוות
רוץ בן סוסים, רוץ ודהר
מאת תמר מושינסקי
14.06.15

לתאר את הפגמ״ר במטאפורה, כדי להצליח איכשהו להסביר לעצמך ולסובבים אותך מה אתה בדיוק עושה בתקופה הזו:

פרויקט הגמר משמעו הליכה בדרך ארוכה. אתה לוקח איתך צידה לדרך, כובע, כמה מזכרות מהחיים שלפני, ועולה על הסוס. בהתחלה הסוס לא ממש רוצה ללכת. הוא מבין שלפניו מסע ארוך, ורומז בעדינות שהיה לו הרבה יותר נעים ונוח בארווה. הוא הולך לאט, עוצר הרבה להציץ על הסוסים האחרים. ואתה, קורא את המפה, מצפין את הדרך, ורוצה כבר להתחיל לנוע. הסוס מבין, ובהכנעה מסוימת הוא מתחיל לדהור. דיגי דן דיגי דן. ופתאום יער, או גשר, או סתם סלע קטן, והדהירה האקסטטית החדשה הזו שגרמה לדם שלך לזרום מהר יותר, הופכת למעצור, ואתה רועד, ומזדעדע, ורואה שהברכיים שלך מדממות, שנפלת ארצה. אתה מתפכח, הדם שלך בוער, אבל רואה את הסוס שלך לידך, עומד, מבטו מתנצל. לא נורא, אתה אומר לו, מלטף את מצחו. שותה לגימה מהמים, מרכיב מחדש את האוכף, ועולה בחזרה. אנחנו פה ביחד, אתה אומר לסוס, וצריך להמשיך. דהרתו של הסוס נעשית בטוחה יותר, והשבילים נפתחים. לאט לאט אתם שוב מתמסרים, הסוס שלך ואתה, לתחושת הבטחון השברירית שטמונה רק במסעות כאלה, ארוכים, מלאי מהמורות, ואתה יודע שגם אם תיפול שוב, יש בשביל מה לקום.

עוד מעט תזרח השמש. — החורף היה ארוך השנה בירושלים. והנה מגיע הקיץ; המכנסיים מתקצרים, העיניים מתמלאות ברק, האוויר נהיה קל. וכיאה לעיר שיש בה מוסדות אקדמיים לאמנות (וכל השאר בה די בלתי נסבל) רואים בה פה ושם גם אותנו. פה מישהו סוחב מודל של איזה בניין, וזה נורא יפה. שם מישהי נאבקת לעלות לאוטובוס עם האימום שלה. ממש מתחת לאף האלפים שוב מציירים על דיקטים (זה עדיין קורה!) – ואנחנו חופרים בפגמ״ר.

וסך הכל, זה מרגש, הפגמ״ר. עברנו כבר יותר מחצי. ולמען היסר ספק, רק עכשיו הדברים מתחילים להתגבש. רק אחרי חודשים של איסוף מידע, דפים ריקים, מסכים לבנים ושערות שהלבינו, העפרון על הנייר יוצר משהו ממשי. ועוד אחד.

 השלב הזה של הסקיצות הוא שלב מסוכן, ואף אחד לא מכין אותך לתחושת חוסר הבטחון שתצוף בך, ותגרום לך כמעט לוותר, להגיד שלא נורא, אפשר גם לא להגיש השנה. אבל חייבים להתחיל ממשהו, והמשהו הזה חייב להיות מכוער. חייב, אין דרך אחרת. כי רק אחרי שתעשה מכוער, תעשה גם יפה. וכי כל תהליך של יצירה מורכב משעות ארוכות של עבודה קשה, של הזזת נקודות וקטוריות לזווית המדויקת, לריווח הנכון. משעות של צילומים, ויממות של עריכה. משיחות טלפון עם מישהו שאולי יכול לעזור לך להפיק את הדבר הזה, שבול מתאים לפרויקט שלך, אבל הוא תלוש לחלוטין מהמציאות. והמישהו הראשון יגיד לך לא. ככה זה.

אבל אז עולים על משהו. ואתה חושב לעצמך, ואולי אפילו מתפלא בקול רם אם ״זה הכל?״, אם ״ככה זה עומד להיראות?״ ואם ״זה טוב בכלל?״ ואתה נזכר בכל המיתוסים, ומבין שהם נכונים גם לגביך, כי אף פעם זה לא יוצא כמו מה שתכננת, וכי כן, הדדליין הוא בסך הכל ידיד, וכי הנה, הצלחת לעשות משהו טוב, ומקורי, ואמיתי. וכי אתה לא היחיד שעושה את זה. והתחושה המוזרה ומלאת הספקות הופכת לתחושה של התמכרות, לתשוקה של עבודה, של יצירה, של הדבר הזה, שלשמו התכנסנו – עיצוב. וזה מתחיל להיות כיף.

זה מרגש, פגמ״ר, כי פתאום אתה מבין שזה מה שעושים, ושאתה כמו כולם, ושבסוף, גם לך יהיה כזה. כי פתאום אתה מבין שאתה יכול לסמוך על מי שהיה איתך באותה סירה ב4 השנים האחרונות, ולהתייעץ, ולהראות, ולקבל ביקורת, אבל גם לדעת מה לסנן מתוכה ועם איזו אמת ללכת. וגם כי אתה לבד בזה. ופתאום אתה מבין שלא לגמרי לבד, כי המרצים שלך שם בשבילך, וכי מותר לך עוד קצת לנצל את זכותך הסטודנטיאלית להנחיה. אבל בעצם כן, לבד, כי אחרי 4 שנים פה, אתה לגמרי יכול לסמוך על עצמך. אתה יכול, כי אתה כבר מבין דבר מה או שניים, וכל מה שאתה צריך עכשיו זה לשבת לעבוד.

והזמן שלך, כרגיל, קצר מדי.

- – -

דימויים מהדרך:

אמיתי ליאופלדאמיתי ליאופלד

אמיתי ליאופלד

אמיתי ליאופלד

 

תמיר פומרנץ

תמיר פומרנץ

 

עדי קלג

עדי קלג

 

חן ויינר

חן ויינר

 

Screenshot-2015-05-23-15.06.45

פבל פוסטובויט

Screenshot 2015-05-24 19.43.37 Screenshot 2015-05-24 19.42.49

 

דר לאור

דר לאור

 

ויצקי

ויצקי

ויצקי

 

תמר מושינסקי

תמר מושינסקי

 

תגובות