הביקורות חשובות, אך הן לא תופסות את רוב השיעור. הן נעשות בקבוצות קטנות בשביל לא לגזול זמן, והקבוצות משתנות מדי כמה שיעורים בכדי לייצר דינאמיות. התוצאה היא ביקורת עניינית ובונה, ולא שש שעות של ביקורת כיתתית ומייגעת
להתחלף בברלין
מאת ניר שקד
26.05.15

בשבוע האחרון לסמסטר התקיימו מבחני הקבלה בבית הספר Weißensee. לכבוד המאורע התהדר בית הספר במערכת גרפית חדשה הכוללת סמלים למחלקות, מפת הגעה לבית הספר וסימוני דרך על מנת להקל על הגעת הנבחנים. הכל מעוצב בצורה פשוטה וברורה מגובה בקונספט אחיד ובהיר. ״מי אחראי על הפרויקט הזה?״ מיד שאלתי, ״הסטודנטים של שנה ב׳ כמובן״ נעניתי, וקיבלתי תליון עם הסמל של המחלקה לתקשורת חזותית, ׳׳למזל׳׳, הם אמרו.

המחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר לאמנות ועיצוב Weißensee שבמזרח ברלין, אשר בדומה למחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, דוגלת גם היא בחשיבות הקונספט לצד ערכים אסתטיים ובמעורבות חברתית לצד חדשנות ויצירתיות, אך למרות זאת שתי המחלקות עובדות בצורה שונה בתכלית. אותם סטודנטים משנה ב׳ בווייסנזי הם סטודנטים רגילים , הם מוכשרים וחכמים בדיוק כמו הסטודנטים בבצלאל, וגם התוצרים שלהם נראים פחות או יותר אותו הדבר. למעשה הם גם לומדים את אותם המקצועות כמו הסטודנטים בבצלאל. טיפוגרפיה, איור, רישום, אנימציה, חשיבה עיצובית וכו׳, ובכל זאת עולה אצלי השאלה מה הופך את הלימודים בבית הספר בווייסנזי לכל כך מיוחדים בעיניי.

לא קשה להבחין מיד בכמה הבדלים מרכזיים בין ווייסנזי לבצלאל. למשל, בשנה הראשונה בווייסנזי מערבבים את כל הסטודנטים מכל המחלקות לכיתות של 15 סטודנטים – בערך 2 מכל מחלקה. במהלך השנה הכיתה מתנסה בפרויקטים משלל המחלקות: עיצוב תעשייתי, צילום, פיסול, ציור, עיצוב תפאורה וכו׳. המטרה ליצור תחושה ניסיונית שלא באמת קשורה לעיצוב אלא לפתיחות רעיונית ומקצועית. הייתרון שמוזכר הכי הרבה הוא ההיכרות עם אנשים ממחלקות אחרות שמובילה לשיתופי פעולה בהמשך. כמו כן, הרבה סטודנטים מגיעים בגיל צעיר וההתנסות הזאת מחדדת את ההחלטה שלהם או משנה אותה. החיסרון המרכזי שהסטודנטים מתארים הוא חוסר תחושת השייכות למחלקה. אך לא כאן נגמרים ההבדלים. עד כה, לכאורה, לא משהו שלא שמענו עליו, בחולון, למשל מערבבים את המחלקות בשנה הראשונה. השינוי המשמעותי הראשון הוא שלא עובדים על שני פרויקטים במקביל. כל פרויקט בשנה ב׳ למשל זוכה לזמן של שלושה שבועות. החל משנה ג׳ זמני הפרוייקטים אף מתארכים, אך לעולם לא יעבוד סטודנט בוייסנזי על שני פרויקטים במקביל. אף פעם. השינוי המשמעותי השני הוא שאין ציונים. כלומר, כמובן שיש ציונים, אך הסטודנטים מתארים זאת כציון אחיד לכולם, סוג של עובר לא עובר כאשר בשביל לא לעבור צריך לא לעשות כלום. באופן כללי אנשים לא חושבים או מתעסקים בנושא. בשנים ג׳ וד׳ הסטודנטים מתמודדים עם פרויקט אחד משמעותי בסמסטר שאורכו בערך שלושה חודשים ועוד פרויקט קצר בסוף הסמסטר בן שלושה שבועות. אפשר להגיד שזה כמו פרויקט גמר כל סמסטר, זאת במידה ואתה מחליט שהפרויקט שלך מספיק לסמסטר אחד בלבד, שכן, לא מעט אנשים לוקחים את הפרויקטים שלהם הלאה וממשיכים איתם עד סוף התואר – ואף מעבר. מי שרוצה לקבל בריף מוכן – מקבל, ומי שרוצה ליצור את הבריף בעצמו – מוזמן לעשות כן. לצורך ההשוואה אציין שהחל משנה ג׳, במסגרת הפרויקט הסמסטריאלי, מערכת השעות בנויה משני מפגשים בשבוע – כל אחד בן שעה וחצי. זה הכל.

 sauen 3 sauen studio

פינג פונג ומעורבות חברתית

ווייסנזי מחשיב עצמו כמוסד ששם דגש על קונספט ומעורבות חברתית. בדיוק כמו בצלאל. אך כמו כן, הופתעתי לגלות שבית הספר נשען על הסטודנטים שיספקו עבורו פתרונות עיצוביים לפי צרכיו. למשל, כשבית הספר רוצה להקים ארכיון הוא פונה אל הסטודנטים במסגרת קורס ייעודי. לא כל משתתפי הקורס התלהבו מהרעיון אך היה די בחמישה סטודנטים שייקחו על עצמם את בנייתו. כל הרעיונות והעיצוב היו כולם של הסטודנטים. על אף שהפרוייקט לא הושלם בזמן שהוקצה לו, הסטודנטים הציגו את הקונספט, את הממשק והעיצוב ובעקבות כך החליטו בבית הספר לעזור ולממן את המשך הפרויקט בכדי להבטיח שיצא לפועל.

דבר שניכר לא מעט בהגשות הסוף של הפרויקט הסמסטריאלי הוא היעדר התוצר. רבים מהסטודנטים מגיעים לסוף פרויקט של שלושה וחצי חודשים בעיקר עם תהליך וכיווני חשיבה אך לא בהכרח עם מוצר מוגמר. לא תמיד זה נתפש כדבר חיובי אך זה בהחלט לא סוף העולם, והציון – עובר. אין מתפשרים על חשיבותה של הדרך ומכאן שלעתים עדיף שהסטודנט יעבור תהליך ולא ירדוף אחר תוצאה מרשימה ויזואלית. שני פרויקטים שאני מרגיש צורך להזכיר הם דוגמאות לשילוב של מעורבות חברתית ופיתוח קונספט אשר מגדירים מחדש את מה שאנחנו מכנים כ״תקשורת חזותית״.

הפרויקט הראשון נקרא kommen und bleiben (״בוא והישאר״). בברלין מתגוררים מספר רב של פליטים אשר שהותם חוקית אך אינם רשאים לעבוד. לשם כך קיימים בברלין לא מעט גופים העומדים לעזרתם. לאחר הכרה בפרויקט כחיוני, הוא זוכה למימון מגורמים חיצוניים.
מדובר בפלטפורמה אינטרנטית המקשרת בין הגופים ומנגישה את השירותים הסוציאליים לאותם מבקשי עזרה. בנוסף האתר משמש כמעין ׳׳הדסטארט׳׳ להצעת פרויקטים עבור פליטים (לעתים רבות מטעם הפליטים עצמם) ובמקרים רבים לוקחים חברי kommen und bleiben את המושכות ומוציאים לפועל את אותם אירועים ופרויקטים, למשל סדנאות, מופעים, פעילויות, סיוע בירוקרטי ואף עזרה אישית. הפרויקט, שהיה יוזמה של הסטודנטים, רץ כבר למעלה משנה וכיום הוא קורס לכל דבר אליו מצטרפים סטודנטים חדשים מדי סמסטר. הסטודנטים המשתתפים בפרויקט מתייחסים אליו כניסיון לעבודה בסטודיו, איתו יצאו לעולם האמיתי.

פרויקט ״בופה הספורט״ (sport buffet) אשר נוסד בתחילת העשור הקודם, זוכה לתחייה מחודשת השנה בידי ואלרי ופביאן, הוא דוגמא מצויינת למתיחת הגבולות של התקשורת החזותית. אחת לשבוע מדי ערב, נערך מפגש של סטודנטים ומרצים בתוך מבנה בית הספר עצמו. הערבים כוללים – לצד משחקי פינג פונג ובירה – פעילויות חברתיות בנושאים אקזוטיים כגון סדנת קליגרפיה ערבית, הרצאות של אמני וידאו ארט סורים, וצלמים שחזרו מאזורים מוכי דאעש. בנוסף לכך, מארגנים השניים מפגשים משחקיים בין סטודנטים למרצים שמטרתם הידברות בכדי לשפר את הלימודים בבית הספר. וכמובן, אי אפשר בלי לערוך כמה מסיבות בתוך חלל בית הספר כדי להפיג את הלחץ לאורך הסמסטר. היה מרענן לראות גם אנשים שאינם לומדים בבית הספר לוקחים חלק בפעילויות ״בופה הספורט״.

sport buffet

מתוך פרויקט ה׳ספורט בופה׳

 

Hozan-Ibrahim_kub-KalligrafieWorkshop_05_FabianGrimmpresentation

IMG_3918

תחושת שייכות. אוחז חטיף: ניר שקד

תחושת שייכות.
אוחז חטיף: ניר שקד

ואלרי לא מחשיבה את הפרויקט הזה כעיצוב גרפי אבל בהחלט מקטלגת אותו כתקשורת חזותית, הדגש על ייצור התוכן, עיצוב סביבת העבודה ופיתוח המערכת זה לא פחות חשוב ויש שחושבים כי פה טמון עתיד המקצוע – לא לחכות ללקוחות בחיבוק ידיים במשרד אלא ליזום ולייצר את התוכן באופן עצמאי ובצורה חברתית. ובכל זאת גם כאן לא חסר העיסוק בעיצוב, שכן, גם הפרויקט הזה דורש עיצוב גרפי, אם זה הפוסטרים לאירועים, תיעוד האירועים, האביזרים ואפילו איך שהחדר מסודר בעת ה-sport buffet.

לפי פרופסור שטפן שומאן שמלמד במחלקה מספר שתחילה, הכנסת הפרויקט לתוכנית הלימודים הרים גבה או שניים בקרב המרצים והסטודנטים, אך לדעתו, סטודנטים המעוניינים לקיים פרויקט שיכול להוות אתגר חברתי ועיצובי הוא מבורך ועל כן הוא עומד מאחורי זה. לשיטתו בווייסנזי מעורבות חברתית זה לא קורס, והיא לא נגמרת בפוסטר או תערוכה.

אפשר להסביר את האווירה המשוחררת בבית הספר גם כשבוחנים איך המוסד מתפקד מבחינה מנהלתית; הוא כמעט ולא. בית הספר עושה הכל בכדי שהסטודנטים ירגישו מצד אחד בבית ומצד שני ייקחו אחריות על הסביבה שלהם. בתחילת השנה חדרי הסטודיו במחלקה ריקים ולאט לאט ממלאים אותם הסטודנטים בחפצים שלהם. כמו למשל כיריים חשמליים, מקרר, מזווה עם אוכל, עציצים בכל פינה, שולחנות עמידה, גיטרות ומישהו אף הביא מערכת תופים. התפישה היא שלרוב מי שמחליט ללכת הביתה לא ימשיך לעבוד בבית ולכן בית הספר פתוח 24/7. בווייסנזי הסטודנטים אחראים על תליית העבודות, סיוד הקירות בעצמם וכמו כן, לא תאמינו, גם על הניקיון אחריהם.

פרופסור שומאן, מסביר שהמוסד נועד לאנשים עם חזון, ועל כן עליהם לדעת להתנהל בכוחות עצמם. בוויסנזי לא מטילים כמעט שום חובות. יש אמון בסטודנטים, והם, מצידם, מחויבים למקום וללוח הזמנים שלהם. שיעורי היסטוריה ותיאוריה, לדוגמא, כוללים בתוכם שיעורים בכלכלה ומנהל עסקים איך להיות עצמאי ולנהל את העסק שלך.

תכונה בולטת נוספת היא חוסר התחרותיות. אי שימוש בציונים כמדד, העובדה שלא כולם עושים את אותו התרגיל, העובדה שאין פרויקטים במקביל והכיתות הקטנות (בשנים ג׳ וד׳ קבוצות של שישה סטודנטים עם שני מרצים) מאפשרות אוירה מאד ידידותית ולא מלחיצה. הביקורות חשובות, אך הן לא תופסות את רוב השיעור. הן נעשות בקבוצות קטנות בשביל לא לגזול זמן, והקבוצות משתנות מדי כמה שיעורים בכדי לייצר דינאמיות. התוצאה היא ביקורת עניינית ובונה, ולא שש שעות של ביקורת כיתתית ומייגעת. גם הסטודנטים בוייסנזי זוכים למעמד הגשה מרגש כמו בבצלאל. אולי מפני שמדובר באירוע דו-סמסטריאלי, המונח הגשה משמעותו – הגשה! ולא סתם עוד שיעור.

כדי לשמור על הרמה הגבוהה ועל ה׳׳חופש׳׳ המדובר מבחני הקבלה למחלקה הם לא קלים. מדי שנה מנסים להתקבל 500 אנשים בממוצע ורק 15 מצליחים. למעשה, בכל המחלקה לתקשורת חזותית כולל תואר שני (!) יש פחות מ-70 סטודנטים.

כמובן שגם כאן יש חסרונות. סטודנטים מתלוננים על אווירה אמנותית מדי, יש שיגידו ׳מנותקת מהמציאות, לדבריהם, לפעמים הם מרגישים שהם תלויים יותר מדי בעצמם וצריכים יותר הכוונה – אפילו רצון שמישהו פשוט יגיד להם לפעמים מה לעשות. בנוסף, בית הספר מתנהל בצורה כמעט אנאלוגית. בית הספר מעודד יצירתיות וחדשנות אך בפועל מתקיים כמו בימי הביניים – הכל ידני, אפילו קביעת פגישות או בחירת קורסים, שנעשות באמצעות רשימה על הקיר.

כשרק הגעתי לווייסנזי ואמרתי לאנשים שאני מבצלאל שבירושלים – אנשים כמעט והשתחוו לי בהערכה. ראש המחלקה, עדי שטרן, העביר שם סדנת לטרינג בשנה שעברה ואנשים שם מלאי הערכה לבצלאל. גם אני. מאד נהניתי בשנתיים הראשונות במחלקה ואסור להתעלם מהעובדה שהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מנפיקה מעצבים מעולים מדי שנה. הרבה אנשים חושבים שבישראל שינוי כזה לא יתקבל בברכה בגלל המנטליות הישראלית ואם ינתן לאנשים חופש הם ינצלו אותו לרעה. לדעתי, סטודנטים שלא רוצים לעבוד יש בכל מקום. אסור לטעות ולחשוב שאנשים יוצרים בגלל שמכריחים אותם – יש הבדל בין יציאה ידי חובה לבין יצירה מהותית. האם כדאי לגעת בצורה שטחית בשבעה פרויקטים או להעמיק בשניים? האם נכון שבית הספר ייסתמך על הסטודנטים למתן פתרונות עיצוביים עבורו? האם ראוי לשים את תהליך היצירה לפני התוצר? אין לי בהכרח תשובה, אבל אני יודע שהצצה לתרבות לימודים אחרת, כמו שהזדמן לי בסמסטר בברלין החזירה אותי לבצלאל עם הרבה תהיות.

תגובות