בערך 90% מהפעילות שלי היא לא עבור לקוחות. ודברים שאנחנו יוזמים, אנשים תמיד שואלים, ׳רגע, זה אמנות?׳. לא זה לא אמנות, זה עדיין עיצוב. זה עדיין משולם איכשהו, אני צריך לשלם חשבונות. אבל איכשהו, אנחנו לא מחכים שנתבקש לעשות תערוכה או מגזין או גופן או ספר. זה מגיע מיוזמתנו, וכן, יש בזה כנראה סיכון כי זה עלול להיכשל, אבל זה משתלם בטווח הארוך
עובד עם טקסט – שיחה עם פיטר בילאק
מאת אמיתי גלעד
13.07.15

פיטר בילאק נולד בצ’כוסלובקיה ומתגורר בהולנד, שם הוא עוסק בעיצוב לעתונות ולפרינט ובעיצוב גופנים. בילאק מלמד באקדמיה המלכותית לאמנויות בהאג. בשנת 1999 הקים את Typotheque, בשנת 2000 את מגזין Dot Dot Dot, ב-2009 את Indian Type Foundry, וב2012 את מגזין Works That Work בו הוא שותף בעריכה. כמו כן הוא לוקח חלק בחשיבה ועיצוב עבור הפקות מחול מודרני יחד עם הכוריאוגרף לוקאס טימולק. לא מזמן הגיע לישראל כדי להעביר סדנה והרצאה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

 

בילאק בבצלאל

 

karlof typeface

Karlof typeface

- – -

מר בילאק, מתי אתה ישן?

אני ישן הרבה, אני אוהב לישון. חברים שלי בארה״ב תמיד מדברים על החיים שלהם במונחים של ״עבודה קשה עבודה קשה״. בהולנד למדתי שהדרך הפרודוקטיבית היחידה שבה אני יכול לעשות מה שאני עושה היא לאפשר לעצמי רגעים להרגע, אני לוקח הרבה חופשות.

בהולנד יש לא מעט חופשות.

זה נכון. אז אני ישן ולוקח יותר חופשות מאשר החברים שלי, ומספיק לא פחות. אני חושב שהדרך הנכונה היא לקחת את המנוחה ברצינות כמו את העבודה. את רוב הפרויקטים שלי אני מאד אוהב לעשות, והם פרויקטים שנמשכים לאורך זמן. לכן אני יודע שאין טעם להישאר ער עד מאוחר סתם, כי הם ממילא לא יגמרו בקרוב.

גישה מעניינת. קצת קשה לגשת לראיון איתך כי אתה מעורב בהרבה דברים במקביל.

כששואלים אותי מה אני עושה אני לרב עונה שאני עובד עם טקסט. לפעמים אני כותב, לפעמים אני מוציא לאור, לפעמים אני עורך, ואני מעצב טקסט. האמת שיש עוד פרויקטים שלא הזכרתי בהרצאה כדי לא לבלבל יותר מידי.

מה אתה סח.

אני מתחיל השנה שתי חברות חדשות. פאונדרי (בית גופנים) שמתמחה בגופנים בערבית, יחד עם בחור בשם קריסטיאן סרקס שהיה סטודנט שלי בהאג, וכעת הוא חי בהולנד. הוא אחד ממעצבי הפונטים לערבית הטובים ביותר שאני מכיר, ועשינו כמה פרויקטים יחד שאחריהם היה ברור שאנחנו רוצים להמשיך, וחיפשנו איך לעשות את זה. הוא חשב להקים פאונדרי משלו, ולי יש נסיון, אני יכול לספק את המבנה הנכון לחברה כזו. למעשה זה יקרא Typoteque Arabic, מעין חברת בת של החברה שלי. נעשה גרסאות ערבית של פונטים קיימים מהקטלוג של החברה אבל גם גופנים חדשים לערבית, ללא קשר. יש הרבה מה לעשות בתחום. אולי גם עברית.
החברה השניה שאני מתחיל (כנראה בחודש הבא) היא חברה שתיגש בצורה חדשה לרישוי גופנים. יש כל כך הרבה דברים עקומים במודלים הקיימים של רישוי ומכירת גופנים; אתה יודע, פונטים הם יקרים. נניח שאתה עושה פרויקט, אתה אמור קודם לקנות את הגופן ורק אז אתה בודק אותו ורואה אם זה מתאים או לא.. זו לא דרך מאד הגיונית.

בדרך כלל אתה נאלץ לגנוב אותו קודם כדי לבדוק ורק אם זה מתאים אתה באמת קונה.

בדיוק, התרחיש המקובל הוא שאתה מצליח לשים יד על גרסה לא חוקית, ואם זה טוב אתה קונה. אבל לעיתים קרובות הגרסה הלא חוקית שהשגת עלולה להיות גרועה, ואז לא באמת תדע. אז אנחנו מחפשים לשנות את התהליך הזה. יש כמה מודלים שאנחנו בוחנים, ואנחנו מנסים למצוא דפוסים שקורים בתהליך השימוש ולהפוך את הרכישה לתהליך שהוא הרבה יותר ידידותי למשתמש. אנחנו גם מתכוונים לנסות להוציא מערכת שגם בתי פונטים אחרים יוכלו להשתמש בה, לא רק אנחנו. כך שתוכל לבדוק פונטים בחינם, ואז למשל במקום לקנות אותם – להשכיר. כלומר צורת מסחר שתתאים לך יותר אם אתה רוצה את הפונט רק עבור פוסטר אחד, ולא לדוגמא לשימוש בעיתון גדול שיוצא מידי יום. או למשל מחיר לסטודנטים של כמה דולרים בודדים, עבור פרויקטים במסגרת הלימודים. בסופו של יום אני רוצה שכמה שיותר אנשים ישתמשו בגופנים שלי, וישנם מחסומים גדולים שמקשים על התהליך.

lec40

אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם שדוחף אותנו להתמקד בתחום כמה שיותר צר ולהפוך בו למומחים כמה שיותר גדולים.. בתור מישהו שעוסק בכמה תחומים שונים, מה דעתך?

זה נכון, זה דבר קשה. אם הייתי צריך לתת למישהו עצה, הדבר הבטוח יחסית לעשות היה להגיד לו להתמחות במשהו אחד. קל יותר להצליח ככה. ומצד שני, כשאני בוחן ממה אני הכי נהנה, אני מבין שמהגיוון. אבל לא כל מה שעובד לאדם אחד עובד גם לאחרים. אני עצמאי כבר 15 שנים, אני מניח שלא אהיה שכיר שוב. אז אתה מנסה לעצב לעצמך את הקריירה. לעצב לעצמך את העבודה. הרבה חברים שאני מדבר איתם אומרים שהם מתגעגעים לימים המוקדמים של הקריירה שלהם ושהיום הם הפכו למנהלים שמנותקים מהפרקטיקה עצמה, רק אחראים לאנשים אחרים. ואלה נחשבים לאלה שהצליחו. זה בגלל שכל הכלכלה בנויה על גדילה, אז סטודיואים מתחילים בקטן ואז גדלים, וזה מה שקורה. הם הכי מתגעגעים לימים שלהם כסטודנטים. כשלא היה להם מושג מה הם עושים וחוו דברים בפעם הראשונה, כשהם עוד לא היו ׳מומחים׳. ואני תמיד ניסיתי לחשוב איך אני משמר את הגישה הזו בעבודה שלי. לא רק להיות מומחה, אלא גם להיות סקרן וחוקר, וללמוד דברים חדשים בכל פרויקט. אז אני מנסה להיות מישהו שהוא לא מעין מומחה, אלא מישהו שיכול להגיע לפרויקט חדש ולמצוא או לפתח שיטה מתאימה. למשל יצרתי גופנים להרבה שפות, ואני לא בקיא ברובן. אבל אתה מפתח שיטה לאיך להסתכל עליהן. איך לבחון דברים בלתי מוכרים. אני לא חושב שצריך לפחד מדברים שאתה לא יודע. עכשיו נניח אני בונה סט רהיטים לתיאטרון. ברור שאני לא מעצב רהיטים! ברור שאני לא ׳מבין׳ בזה, אבל אני יודע לאן אני חותר. ואתה מנסה לבחור את האמצעים לאיך לעשות את זה. אז אתה מיישם את החשיבה העיצובית שלך כדי להבין מה לעשות ומה אתה מנסה להשיג, מה הפונקציונליות, איזה מסר זה צריך להעביר. וזה מרגש. אני חושב שמה שהורג יצירתיות יותר מהכל הוא חזרתיות. אנשים היום הופכים לספקים של עוד מאותו דבר. אם אתה מעצב פוסטרים טוב, מבקשים ממך לעשות עוד פוסטרים. ונניח שאלה פוסטרים בסגנון רטרו כמו שפופולרי היום, אז מבקשים ממך עוד פוסטרים בסגנון רטרו. וגם אם מנסים לברוח מזה, לקוחות יבקשו את זה שוב ושוב ושוב. לקוחות תמיד יבקשו את מה שהם כבר ראו שעשינו. עבורי הבריחה היא לעשות הרבה פרויקטים ביוזמתי.

wtw  lec0

lec1

מתוך המגזין Works That Work

lec3

איך אתה מסתדר כשאתה מעצב גופן לשפה שאתה שאתה לא קורא, כלומר גופן לא לטיני?

ברור שזה לא קל. גדלתי עם לטינית ואני קורא לטינית, אז את רוב הדברים אתה לוקח כמובן מאליו ואתה לא מתחשב בהם. בד בבד למדתי גם את היתרונות שיש להיותי אאוטסיידר, עם דיספלינות אחרות. אתה יכול לקרוא תיגר על קונבנציות. כמובן שהרבה יותר סביר לעשות טעויות, אבל לכן אני גם פחות פוחד, אני חופשי לנסות.

צריך להיות חכמים עם הבחירה של מי שתשתף איתו פעולה. צריך מישהו שיש לו את אוצר המילים וההבחנה הדקה לראות, להסביר מה בדיוק טוב או לא טוב. בדרך כלל אני אתחיל לפרוש את האפשרויות, ולראות גם את האופציות הקיצוניות. ואז אני מוצא את הפערים, והשפעות תרבותיות, ומנסה לעשות כמה שפחות הנחות שאפשר. למשל בערבית, סגנונות שקורים באפגניסטן שונים מהשפעות לבנוניות, ואם תראה רק אחד אתה לא תקבל את כל התמונה. אני רוצה להתחיל גם בעברית אבל אני אצטרך ללמוד עוד הרבה לפני שאוכל לתרום משהו בעל משמעות.

אתה כמעט ולא עובד בשביל לקוחות

בערך 90% מהפעילות שלי היא לא עבור לקוחות. אנחנו עושים קצת מזה. ודברים שאנחנו יוזמים, אנשים תמיד שואלים, ׳רגע, זה אמנות?׳. לא זה לא אמנות, זה עדיין עיצוב. זה עדיין משולם איכשהו, אני צריך לשלם חשבונות. אבל איכשהו, אנחנו לא מחכים לשיחת טלפון שתגיע ונתבקש לעשות תערוכה או מגזין או גופן או ספר. זה מגיע מיוזמתנו, וכן, יש בזה כנראה סיכון כי זה עלול להיכשל, אבל זה משתלם בטווח הארוך. כל מה שאנחנו מוציאים, אנחנו הופכים למעורבים כלכלית בו, בתקווה שזה גם ישתלם מהבחינה הזו, ויחזיר את הזמן והאנרגיה שהשקענו.

אפשר להסתכל על כל מה שאתה עושה כעל סוג של מוצר. גופן, מגזין, מופע מחול.

בהחלט. ולמעשה גופן שעיצבתי למשל לפני עשר שנים מאפשר לנו היום לעשות דברים נחמדים ומעניינים. מה שכמובן לא תוכנן מראש, זה קרה. ואני מקווה שמה שאני עושה היום יאפשר לי בטווח הרחוק לעשות דברים נוספים.

הפרויקטים שלך קורים במקביל או שאתה מפריד, מסיים אחד ומתחיל את הבא?

זה תלוי בפרויקט. יש כרגע מופע מחול גדול בגרמניה שיש לו לו״ז ודד ליין קבועים ואני יודע מה צריך להיעשות ומתי. דברים אחרים הם גמישים יותר, ואני פשוט עובד עליהם. בדרך כלל ככל שמעורבים יותר אנשים כך זה צריך להיות מובנה יותר, לעומת פרויקטים יותר אינדיבידואליים.

oneness

מתוך Oneness

oneness2

twenty2

מתוך Twenty

 twenty

איך כל סיפור המחול התחיל?

הייתי בפריז, ואיכשהו נקלענו למופע של קבוצת המחול ההולנדית, שלמעשה נמצאת 7 דקות מהמקום בו אני גר בהולנד, אבל אף פעם לא ראיתי משהו שלהם. ופתאום ראיתי אותם בפריז. וזה הותיר אותי המום, זו היתה חוויה מאד זכירה. קשה לי לומר בדיוק למה. ושבוע אחר כך במקרה פגשתי את הרקדנים מהמופע באיזו פתיחה. ואמרתי לאחד מהם שראיתי אותם לפני שבוע בפריז ושהיה מדהים. ואותו בחור התברר כסלובקי במקור כמוני, מעיר שנמצאת חצי שעה מאיפה שנולדתי. הפכנו לחברים, והוא הפך בינתיים לכוריאוגרף, ומאז אני מעורב בכל פרויקט שלו, בדרך כלל שני מופעים בשנה. אנחנו מגיעים מכיוונים מאד שונים, הוא רוקד מגיל 4 ומגיע במחשבה משם, ודרך המחשבה שלי היא מאד קונספטואלית. אנחנו משלימים אחד את השני, הוא יותר אינטואיטיבי, אני אנליטי יותר אני מניח. אני דואג שהדברים יעבדו עבור הקהל. זה הדבר הרע ברקדנים, הם כל כך שקועים בבמה, שאין להם מושג איך אנשים מגיבים לזה, הם קצת בבועה שלהם.

אז מה אתה עושה שם?

התפקיד שלי הוא בעצם להיות אאוטסיידר לתהליך, להיות כמו גשר בין הרקדנים לקהל. אחרי שהחלטנו מה אנחנו רוצים לעשות, לוודא שמצאנו את האמצעים להפוך את זה למובן לקהל.

למדתי בהקשר של מחול שהקטע הוא אולי לאו דווקא ׳להבין׳ במובן המקובל.

אולי מילה מתאימה יותר היא engaging. הכשל הטיפוסי במחול הוא שאתה קונה כרטיס יקר למופע (ומחול יכול להיות מאד יקר), ואתה יושב וצופה, ואתה עוזב עם תחושה של ״אין לי מושג מה היה פה״. אנשים זזו על הבמה, אבל אני לא יודע מה לחשוב על זה. זה לא נגע בי, זה לא מתקשר אלי. אני חיצוני לחוויה. וזה קורה הרבה. מעניין אותי להנגיש מחול לאנשים. להביא את זה קרוב יותר אליהם, וזה לא חייב להיות נרטיבי. בסופו של דבר זה דומה בהכל, קולנוע, אוכל. למשל המסעדות הכי יוקרתיות שאכלתי בהן, לא הותירו בי רושם מיוחד, כי הכל היה מנוכר ואליטיסטי, קיבלתי אוכל במבחנות מעבדה, בכל מיני צבעים, אתה מבין. ונניח אם מגישים לי אוכל ביתי, ולמי שהכין אותו יש איזה סיפור.. אלה בסוף החוויות הכולינריות הכי טובות שעברתי. האוכל בדרך כלל פשוט באופן מפתיע, אבל אתה זוכר רגע סופר-מיוחד, היה מסביבו סיפור. אז זה דומה במחול, אנחנו רוצים לתת סיפור כלשהו, משהו שאנשים יוכלו לתאר לעצמם ולאחרים, מה הם ראו, וכך לחבר אותם. זה מגיע בדרך כלל מהמחול עצמו, למשל רעיון הזמן, איך אנשים תופסים זמן? זה מה שהוביל אותנו לקרוא ליצירה ׳20׳, ולשים בה על הבמה שעון ענקי שספר אחורה 20 דקות בדיוק, אבל משנה את הקצב שלו לפי קצב הריקוד. לפעמים זה מאד מהר ולפעמים מאד לאט, והתחושה שלך משתנה בהתאם. המופע בסוף באמת נגמר אחרי 20 דקות, והקהל יוצא בתחושה עיוות זמן מוזרה, לא יודע בדיק כמה זמן עבר ואיך להסביר, וזו היתה המטרה שלנו.

ראית פעם את בת-שבע?

כן, ראיתי כמה וכמה מופעים שלהם, ודברים אחרים של אוהד נהרין. הם מהדוגמאות הטובות ביותר לריקוד כצורת תקשורת. זה טעון, וזה מחבר רפרנסים חיצוניים לריקוד, ומדבר בגובה העיניים אבל לא משתמש בטריקים הרגילים של יוצרים מהתחום הזה.

נחזור קצת לטיפוגרפיה. כתבת פעם חיבור שכותרתו ״אנחנו לא צריכים גופנים חדשים״.

כן, כמובן שזו הצהרה שנועדה גם לעורר עניין וזה מורכב יותר. אבל אנחנו כן חיים בזמן בו למשל יש מאות סוגים שונים של ׳הלוטיקה׳ למשל. הרבה אנשים מחפשים את מה שמצליח עכשיו, והם טועים להסתכל על עיצובים מסוימים כעל קטגוריות, ומנסים לייצר עוד מאותו הדבר. זה קורה בכל תחום, מדיה, במוזיקה. אז כן, אני חושב שאין צורך ברוב מה שנעשה. אבל באותו הזמן חשוב לדבר על מה שכן נעשה ויכול עוד להיעשות. למשל כשעבדתי בהודו, רוב הפרויקטים נעשו בפעם הראשונה, ולא נעשו בעבר. פונטים לשפות שמעולם לא היו להם גופנים דיגיטליים לפני כן. עכשיו, כשאנחנו עובדים עם ערבית, אנחנו עושים דברים שלא נעשו קודם. ואפילו בלטינית, יש עדיין מקום לעשות דברים שעוד לא נלקחו בחשבון. ועדיין, איכשהו אנשים בוחרים לעשות שוב מה שכבר נעשה. בפונטים לתצוגה על מסך למשל. עדיין מעל 90% מהפונטים שאנחנו רואים נוצרו במקור עבור דפוס.

פרויקט מעניין שלך הוא הפונט ׳היסטוריה׳. מבחינתך הוא פרויקט ניסויי או פונט לכל דבר?

הוא לקח הרבה מאד זמן. בין 8 ל-10 שנים. כמובן שלא באופן רציף, היו הפסקות ארוכות. זה פרויקט אישי, קשה להשתמש בפונט הזה. אף פעם לא חשבתי שהוא יהיה שימושי או בעל פוטנציאל מסחרי. אבל רציתי לעשות אותו והיה חשוב לי לסיים. ועם זאת, אני ממש מרוצה שהוא מוכר. למעשה די טוב. וזה מעודד כי זה מוכיח שלא צריך לעשות עוד הלוטיקה כדי למכור, גם משהו שאין כמוהו, שאין לו אפילו קטגוריה, יכול להימכר. קשה להגיד מה בסוף הופך למצליח ומה לא. אם היית שואל אותי ביום לפני ההשקה אם זה יצליח מסחרית הייתי אומר שאין סיכוי, זה מורכב מידי ותובעני מידי כלפי המשתמש.

הגופן ׳קרלוף׳ מתוך ההרצאה בבצלאל

הגופן ׳קרלוף׳ מתוך ההרצאה בבצלאל

History

History typeface

 

בסגנונות של גופנים לאורך הזמן רואים בקלות איך המגבלות, לדוגמא הכלים בהם השתמשו, השפיעו וקבעו את סגנון הפונט. חריטה, נוצה ודיו, לאחר מכן מגבלות טכניות שהביא הדפוס. היום אפשר לומר שכבר לא נשארו מגבלות, אפילו רזולצית המסכים שבעבר היוותה אתגר משתפרת כל הזמן ובקרוב כבר לא נצטרך לחשוב על הנושא הזה כשנעצב פונטים דיגיטליים. אז איך ממשיכים?

דבר אחד לגבי מגבלות הוא שלאורך ההיסטוריה כמעט בכל נקודה רוב האנשים חשבו שהגענו כבר הכי רחוק ושכרגע אין כמעט מגבלות, כי אנחנו חיים בתנאים מסוימים שהמגבלות יוצרות, ולא מחוץ להן. למשל כל המעצבים בעולם עובדים עם התוכנות של אדובי, והמחשבה שלך היא בהתאם למה אפשר לעשות עם הכלים האלה.

כן, זה מאד בולט.

קצת כמו דגים באקווריום, שלא רואים את הקירות השקופים. לכן בבית הספר בו אני מלמד בהאג, אנחנו עוסקים הרבה בכלים. מתחילים את הלימודים בחריטה באבן, כדי לראות מה זה באמת אומר, ומה ההשפעה של החלפה של סוג אבן. ומשם את הדרך עד לשיעורי תכנות טיפוגרפיה, שם מעודדים את הסטודנטים לפתח כלים משלהם כדי לשפר את תהליך העבודה.

ומשם זה מגיע למקומות כמו גופן שחבר שלי אריק ואן בלוקלנד יצר, כבר לפני 20 שנה, של פונט שמתבלה ככל שמשתמשים בו. הוא מתחיל חדש ושלם, ואז מתבלה, הסריפים נשברים וכן הלאה. או גופן שעובד רק בין תשע לחמש. אלה למשל הם רעיונות שמרביתנו לא יחשבו עליהם כי אנחנו חושבים רק מה ניתן לעשות בעזרת תכנת פונט לאב.

אני יודע שאתה באמת מאמין בקשר בין שפה וטיפוגרפיה, הצד הויזואלי שלה. איך אתה מסביר את זה לסטודנטים שמתחילים עבודה על גופן חדש, את הקשר האמיתי בין גופן לקריאה.

לעיתים קרובות מבקשים ממני המלצות לספרים על עיצוב גופנים, ואם להודות על האמת, אני לא ממש יודע על מה להמליץ. כי מה שקורה שם בדרך כלל הוא לקיחת אותיות ופירוק שלהן לחלקים השונים, ואומרים איך קוראים לכל חלק וכן הלאה. זה לחלוטין ההיפך ממה שמעצב גופנים אמור לעשות. גופן הוא מערכת. לא מדובר בעיצוב אותיות, מדובר בעיצוב טקסט, אלה שני דברים שונים מאד. אם אתה מעצב את האות הכי יפה שיש, היא עדיין לא אות, היא תהפוך לכזו כשהקונטקסט מסביבה ילקח בחשבון. עיצוב הריווחים, פרופורציות. אות אחת לא נותנת כלום כי היא לא באה ביחס לאחרות. אז אני מסית את תשומת הלב מהפרט לכיוון השלם, ושפה וטיפוגרפיה הן חלק ממשהו גדול יותר. יש בזה הרבה דמיון לתרגום למעשה. אם תשווה את העבודה של מתרגם לזה של מישהו שמתיישב לעצב פונט עברי ברוח של פונט לועזי מסוים. לא מדובר בלתרגם מילה במילה, מדובר בקונטקסט.

אתה מעדיף לעבוד עם עוד אנשים או לבד?

כרגע כמעט בכל הפרויקטים אני משתף פעולה, וזה גם מאפשר לסיים אותם. אחת הבעיות של לעבוד על הרבה דברים במקביל זה שאפשר להתחיל הרבה דברים מבלי לסיים. יש לי הרבה סטודנטים סופר-מוכשרים שטובים ממני בהרבה אספקטים, אבל חסר להם הפוקוס שדרוש כדי לסיים דברים. הם הרבה פעמים קרובים מאד לסיום, אבל זה אף פעם לא נגמר, לא רואה אור, לא יוצא לעולם.

מה חסר להם בעיניך?

ללא ספק חסר ׳משהו׳, וקצת קשה לתאר מה זה. אולי זו פשוט היכולת לסיים דברים. אם אתה עובד לבד, זה דבר חיוני לעשות. אם זו חברה, זה לא כזה משנה כי תמיד יש מישהו שיכול לקחת ממך את העבודה ולהתקדם. אבל לבד זו בעיה, לכל פרויקט יהיה את השלב הכיפי של ההתחלה, השלב היצירתי, אבל בהמשך מגיע שלב שבו פשוט תרצה שזה כבר יהיה גמור. איכשהו תצטרך למצוא את הדרך שלך לעבור את זה, ולא לנטוש. כמובן שנטשתי בעצמי כמה פרויקטים, ואני לא רואה בזה כשלון, יש דברים שאתה מבין שפשוט לא הגיוניים.. אבל בדרך כלל אני מסיים.

בילאק ומשתתפי הסדנה

בילאק ומשתתפי הסדנה

- – -

http://www.peterbilak.com/

https://www.typotheque.com/authors/peter_bilak

https://worksthatwork.com/

- – -

צילומים: דנה אלקיס ופיטר בילאק

תגובות