השלב בו אתה מבין שזה לא אתה שמנהל את פרויקט הגמר, זה הוא שמנהל אותך
מחול אחרון ופרידה
מאת תמר מושינסקי
06.10.15

4 חודשים שמסתכמים בהגשה בת שעה אחת, מול 6 מרצים, 20 ומשהו חברים, ודף, שכתבת עליו כמה מילים שיסבירו. ובבת אחת אתה מרגיש שאלף עיניים מסתכלות עליך, על מה שעשית, ונראה לך שזה לא כזה משהו, או אולי בסה״כ די סבבה. ואז זה נגמר. ואתה אמור להרגיש שזה מאחוריך אבל אתה עדיין קצת הלום ונורא מזיע ומה כולם מחבקים אותך עכשיו.

נורא מוזר להבין שזה נגמר. סמסטר שלם התלבטת, ישבת מול דפים ומסכים לבנים, חשבת על שברי רעיונות שמי יודע אם הם רלוונטיים בכלל, ופתאום הופ. אבל אם נחשוב על זה רגע, נבין שאיפשהו בדרך משהו קרה, והמשהו הזה הפך את המילים ״פרויקט הגמר שלך״ למשהו ממשי. והדבר הזה, שהתרחש, מהו בעצם?

מתוך שיחה שקרתה באמת:

- הנה. לא יודעת מה יש פה בכלל לדבר.

- תשמעי יש כאן מלא התחלות טובות.הנה זה מזכיר לי –  תראי. מצאתי בטאמבלר לפני איזה שנה, לא יודעת למה שמרתי. יכול לעזור לך? נראה לי שזה קצת מתאים לכמה מהרישומים שעשית פה.  את יכולה לקחת את זה כרפרנס ולעשות קצת מיקס אנד מאטץ׳.

- יו זה מהמם. וזה כמו מה שעשיתי פה רק בטכניקה אחרת לגמרי, אבל נראה לי שאם אני משתמשת בטכניקה הזו דווקא עם הסקיצה הזו אני יכולה ליצור משהו חדש לגמרי.

- מדהים. אם את לוקחת את הסקיצה הזו את יכולה להתחיל לעבוד על השילובים וליצור משהו שיהיה בכלל טיפוגרפי. תנסי לראות את זה באור אחר, לאו דווקא איך שחשבת קודם.

- – -

החלטות. הדבר הזה שמתרחש הוא החלטה שעשית בדרך. אצל חבר שישבת איתו לסיגריה. מול קערה שערבבת בה טחינה. במיטה שלך. במקלחת. אתה כבר כנראה לא זוכר מתי, או איפה, אבל מתישהו אחרי שאספת הררים של רפרנסים, אחרי שקשקשת אלפי סקיצות (וזרקת לפח את מרביתם), אחרי כל אלה, הגעת להחלטה. ההחלטה הזו תהיה זו שליכדה את הרעיון שלך לכדי גרעין של קונספט עיצובי, והיא כנראה זו שעשיתה לך את הפרויקט – לקחה אותך אל משהו שחשבת שתעשה אל המקום בו התחלת באמת לעשות משהו. ובכלל לא בטוח שמה שיצא לך בסוף הוא מה שהתכוונת. ובכלל לא בטוח שזה משנה.

איה זקסנברג

איה זקסנברג

אלימגזינר

אלי מגזינר

דינה-גולדשטיין

דינה גולדשטיין

כרמלרובינשטיין

כרמל רובינשטיין

דניאל-ברקוביץ

דניאל ברקוביץ

 

- מה זה, איפה את? יש מלא רעש

- כן אני באוטובוס חזרה הביתה. תשמע אני חייבת את עזרתך. מה שתכננתי לעשות מסובך ויקר מדי ואני לא יודעת  איך אני פותרת את זה. ההדפסות יוצאות יקר מדי. חשבתי להשתמש בבד או ברקמה אבל זה גם לא מתאים וגם לא ממש בא ביצוע. וזה גם נראה רע וגם לא מחזיק טוב את הרעיון.

- אוקיי יש לנו חודש, כבר עשינו יותר מזה בפחות זמן.

- כן אבל זה רק חלק אחד בפרויקט, בחודש הזה אני צריכה לעבוד גם על כל השאר. ואני משאירה שבועיים בסוף להפקות והדפסות וכל השיט הזה אז זה חייב להיות עכשיו.

- טוב הבנתי. אז מה האפשרויות?

- אמרתי לך, חשבתי על רקמה, אבל זה לא טוב, והדבר היחיד שנראה לי הגיוני זה יציקות גבס, אבל זה חומרים לא כ״כ רלוונטיים כי הם לא מודרנים, ואני צריכה משהו שהחומר שלו יתאים לעכשיו.

- ניסית הדפסות תלת מימד?

- וואלה לא ואין לי מושג איך איפה כמה למה. ואני בסטרס כי עוד לא עיצבתי כלום זה עדיין רק רעיון.

- אז תשבי כבר על סקיצה. ותשמעי יש מרכז דיגום בבצלאל, אני אבוא איתך, תביאי את הסקיצה ונברר כמה זה עולה ומה מו מי. ויש גם אופציה של חיתוך לייזר, נברר גם את זה. כנראה זה יהיה יותר זול.

- וזה מעשי? אין לי נסיון עם הדברים האלה בכלל. ומה זה בכלל המרכז דיגום.

- אני מחר בבצפר תבואי איתי אני אראה לך איפה זה ונברר עם דודי הכל. אבל אני חייב מוקדם יש לי משהו ב-10.

- וואי וואי, לילה לבן שלום לך.

- יאללה בקטנה. תכיני את זה וניפגש בתחנה ב-8. אני שותה אמריקנו על כפול.

- – -

והנה היא, הישורת האחרונה. השלב בו אתה מבין שזה לא אתה שמנהל את פרויקט הגמר, זה הוא שמנהל אותך. והוא – הפגמ״ר – הופך לישות עצמאית מפלצתית וחסרת מעצורים שלא יודעת שובע. ואתה, עבד נרצע, עושה כמצוותו. ״תעבוד!!״ הוא שואג, ״עוד!״ הוא צורח, ״זה לא מספיק!״. ואתה הרי עברת 4 שנים בבצלאל, אתה יודע מה זה לעבוד.
אז אתה עובד.

החדר שלך הופך לפח זבל ענקי, האנדרלמוסיה שורה בכל. השינה הופכת למשהו שפעם הכרת ועכשיו אין לו זכר. החברים, העבודה, ההורים והעולם החיצון – נשארים בהמתנה. המושג ״אוכל״ הופך למושג אבסטרקטי שאין לו קשר עם מה שאתה מכניס לפה, ואתה רץ במרחבים ממשיים ומנטאליים במהירות שיא. כן כן, הפכת לקלישאה, לאם כל הקלישאות של סטודנט שעובד על פרויקט גמר.

ואז בום, שבוע הגשות. בשבוע אחד מהיר ועצבני אתה מסייד קירות, נחתך ונחבל, דוחף עוד קצת, יולד אותו, את הפגמ״ר שלך. יציר כפיים משוגע שיוצא לאוויר העולם. וכאן אתה עובר מגוף ראשון נוכח לגוף ראשון רבים. כי את יצירי הכפיים המשוגעים שלנו אנחנו בראנו בעצמינו, חבורה של אנשים עם ניצוץ של כישרון והרבה מאוד ברק בעיניים. בשבוע ההגשות אנחנו מבינים שאת כל התהפוכות האלה עברנו יחד. שהיינו יחד גם כשהיינו לבד – מול המסכים הלבנים, מול חוסר האונים הזה שקיים בכל תהליך של יצירה, מול השחיקה והעבודה המוטרפת על הפרטים הקטנים, עוד ועוד ועוד. ועם הפחד הזה שכל מה שעשינו בכלל לא ראוי.

אבל הוא ראוי. כי ביחד ולחוד, עשינו משהו בכל זאת, בסמסטר הזה, וכי הפוש האחרון שנתנו הוא לא לחינם. ובסוף כל זה, כשמגיע רגע האמת, כשמבינים כמה קשה עבדנו, מבינים גם שהגענו לשיאים חדשים של יצירה ושל גילוי. וגם שאת כל הדרך הארוכה הזו עשינו כדי ללמוד משהו. וסיימנו. ועכשיו הזמן להסיר את הכובע אחד מול השני ולהגיד ״היי, היינו נהדרים״.

- – -

- אין מה להתבלבל פה, הביקורת היתה מצוינת. אז אמרו שניים שלושה דברים שלא היית מרוצה מהם.

- שניים שלושה דברים שכמעט הפילו לי את הפרויקט. מבאס.

- לא מבאס. לא הפילו. ברור שעכשיו נזכור את הדברים הגרועים שנאמרו. אנחנו כאלה. המבקרים הכי חמורים של עצמינו, נטפלים למה שרע במקום למה שטוב. בתכלס אלה הדברים שבעצמך לא אהבת, אז ברור שדיברו עליהם בביקורת. זו ביקורת.

- אולי זה דווקא נחמד שאי-אפשר לתקן. שהדרך הלאה מפה היא פשוט מפה והלאה.

- בתכלס עכשיו אפשר להתחיל להתפרע. זה רק פרויקט גמר.

אוהד חדד והלאל ג׳בארין

אוהד חדד והלאל ג׳בארין

דפנה-גרינבלום

דפנה גרינבלום

הדר-באר

הדר באר

לירון

לירון שושן

יניב-טורם

יניב טורם

עדינה-ויטרבו

עדינה ויטרבו

 

לטור הראשון

לטור השני

תגובות