הרגע המעניין ביותר היה כאשר אחת מהצופות, סטודנטית למדעי הרוח, תהתה לפשר הליהוק של שחקן ממוצא תימני ופולני (ישי בן משה) לתפקיד הזר ("איש חום" קראה לו), ולהיעדר התיחסות לכך ביצירה
סקס, פיצוחים ופייר פאולו פאזוליני
מאת עידן אסינלי
13.01.16

במסגרת הסמינר “דימוי התשוקה: מיניות, חריגה” עם ד”ר שאול סתר, יצאנו הסטודנטים לצפות בהצגה “תיאורמה”, שעלתה בתיאטרון הקוביה במרכז הגאה בתל־אביב. ההצגה היא עיבוד בימתי לסרט בעל אותו שם משנת 1968, של הבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני.

בגדול, הסיפור די פשוט: שגרת החיים של משפחה בורגנית אתנוצנטרית ושבלונית – אמא, אבא, בת, בן והמשרתת שלהם, מופרת ביום אחד על־ידי זר מסתורי. הוא מפתה את כל בנות ובני הבית, ושוכב עם כל אחד מהם בתורו – עד שיום אחד הוא עוזב. אז, בני הבית כבר לא חוזרים להיות מי שהיו – המשרתת (שמגלמת יעל טוקר) עוזבת את הבית; הבת (נעמה פרייס) מתנשקת, בין היתר, עם אביה (ירון מוטולה); האם (שרון שטרק) מחזרת אחר הגברים שבקהל; והבן (שלומי ברטונוב) הופך לצייר.

צילום: רוסלו שמריה

 

הדמיון בין הסרט להצגה הוא רב, אך העיבוד הבימתי יוצא הדופן עומד בפני עצמו. ההצגה מדגישה את המגבלות שיש לקולנוע, ומראה שיש עדיין דברים שאפשר לעשות רק בתיאטרון, לדוגמא ריקוד עם הקהל, או כניסת דמות דרך דלת האולם. ברוב המוחלט של הזמן הדמויות לא מדברות, והתקשורת נעשית באמצעות תנועות ומחוות. הכוריאוגרפיה העוצמתית מאמצת מאוד את השחקנים, ומאלצת אותם להחשף בכל הצגה מחדש.

הבמאי אריאל וולף, שזוהי עבודת הבימוי הראשונה שלו, עשה שימוש מבריק בחומריות – גריד של אריחי מראה על הרצפה, ומעליה פינת אוכל מלבנית ממתכת קרה. חול מפוזר מסביב לבמה, בו שתול עץ גדול עשוי מחוטי תיל. כלי פסאודו-בדולח, עשויים פלסטיק שקוף, מונחים על השולחן. בד לבן מתוח תלוי על הקיר מתפקד גם כמיטה וגם כקנבס לציור.

מיטה שעל הקיר. צילום מסך מתוך עמוד היוטיוב של אריאל וולף

 

0004

צילום: רוסלו שמריה

 

0006

צילום: רוסלו שמריה

 

בהצגה ציטוטים מיצירות של אמנים חזותיים כמו איב קליין, פיט מונדריאן וג’ובאני לורנצו ברניני. פסנתרן וכנרית מנגנים את המוזיקה המקורית שכתב שלומי ברטונוב, שכאמור מגלם גם את דמות הבן בהצגה.

בסיום ההצגה נערך פאנל שאלות־תשובות בהשתתפות במאי ההצגה והשחקנים, שהתחיל עוד לפני שהספקנו לעכל את כל מה שראינו ולהסדיר נשימה. הדיון החל בשאלה כיצד מתרגמים יצירה קולנועית לתיאטרון (למשל במקום ההופעה של מצלמה בסרט, בהצגה הדמויות מקבלות הוראות במאי), וגם בעיסוק בהתפוררות ופירוק של מוסדות המשפחה, הדת והבורגנות (המבוססות על דיכוי מיני, שמונע מהחברה האירופאית להשתנות ולהתקדם). דיון שכנראה התקיים עוד בזמן יציאת הסרט.

הרגע המעניין ביותר היה כאשר אחת מהצופות, סטודנטית למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב, תהתה לפשר הליהוק של שחקן ממוצא תימני ופולני (ישי בן משה) לתפקיד הזר (“איש חום” קראה לו), ולהיעדר התיחסות לכך ביצירה (בסרט גילם את דמות הזר טרנס סטאמפ, אשר בינו לבין שאר הדמויות לא היה הבדל ויזואלי מהותי). וולף התייחס לכך באומרו כי כל ליהוק היה מעורר ביקורת.

00005

צילום: רוסלו שמריה

 

מפצח הגרעינים. ישי בן משה

מפצח הגרעינים, ישי בן משה. צילום מסך מתוך עמוד היוטיוב של אריאל וולף

 

נדמה כי וולף, שנראה כאילו הוא עצמו שייך למשפחה הבורגנית שעל הבמה (קשה היה להתעלם ממה שלבש – חולצה מכופתרת, סוודר כחול ik, מכנסיים מחוייטים, נעלי עור בצבע חום ושעון יד גדול), מתעלם מהגישה האוריינטליסטית של ההצגה. ניכר כי כל פרט בהצגה נבחר בקפידה, ומאכזב לגלות שדווקא הליהוק שטומן בחובו את אחת הסוגיות הבוערות בחברה הישראלית, לא קיבל את התייחסות מספקת. אף על פי כן, קשה להתעלם מהיחודיות של ההצגה, בתעוזה שבה היא עוסקת במיניות ישראלית ואיכותה שאינה מוטלת בספק.

הסמינר “דימוי התשוקה: מיניות, חריגה” עם המרצה ד”ר שאול סתר עוסק במיניות ובתשוקה חריגה, כזו שפורעת את כבלי התרבות ושלא כדרך הטבע; במיניות כחוק וכהסגת גבול, ביצרים בזויים ובגוף המקוטע, ביחס בין תשוקה, שיגעון ויצירה, ובמופעיו הלא נורמטיביים של המגדר, דרך בחינה שלהם ביצירה האמנותית והחזותית של המאות ה-20 וה-21.

תגובות