"הייתי מאוד שמחה אם היה מצליח לקרות כאן משהו כמו שקורה בווקר, למשל במוזיאון ישראל או במוזיאון תל־אביב; אם מוסדות גדולים היו יכולים ליישם משהו כזה. זה נותן מקום וזה מרחיב את היריעה שלנו ואת היכולת שלנו להשפיע ולהיות מעורבים, לא משנה במה — פוליטית, חברתית, או תכנית"
ביקור סטודיו: נועה סגל
מאת עידן אסינלי
02.03.16

נועה סגל היא מרצה במחלקה ומעצבת גרפית, שעובדת בעיקר בתחום התרבות והאמנות. היא נולדה בחיפה וגדלה בקריות. את התואר הראשון שלה עשתה במחלקה לצילום בבצלאל. “ידעתי שזה לא סוף הדרך בשבילי, בעיקר בגלל הפרקטיקה. במחלקה לצילום הקונטקסט הוא אמנות — שבדרך זו או אחרת זה הקונטקסט של העבודה שלי היום — אבל אני לא אמנית”. שנתיים לאחר סיום הלימודים היא המשיכה ללמוד בתכנית לעיצוב גרפי באקדמיה חריט ריטפלד בהולנד, לשם הגיעה “מתוך תחושה מופשטת שלא מבוססת על ידע”.

10

09

נועה סגל

 

“תמיד היה לי עניין מאוד גדול בטיפוגרפיה, ובטקסט. גם כתוכן וגם כויז’ואל” היא מספרת. “אז באתי עם תשוקה”. רוב הסטודנטים שלמדו איתה הגיעו ממדינות סקנדינביה. הלימודים התקימו באנגלית. שיטת הלימוד שם היתה שונה מאוד מזו של בצלאל. “בצלאל, למשנתי, היא מערכת מאוד מובנית ומונחית. באתי עם מתודות עבודה, ידעתי איך לעבוד, איך לגשת לפרוייקט, איך להתמודד איתו. העובדה שבבצלאל אתה רוכש איזה תשתית של ידע כללי, נתנה לי פור מאוד גדול”.

“בסמסטר הראשון הרגשתי אבודה, מכיוון שכל השיח הוא לגמרי אחר. איך מדברים, איך נענים למטלות או לפרוייקטים או למשימות כשיש הרבה פחות הנחיה”. למרות זאת, הסטודנטים לא קיבלו הנחות. “אנשים היו צריכים להוכיח עשיה מספקת כדי להתקדם. קיבלתי ביקורות מאוד קשות”. המרצים שלה היו, בין היתר, מעצבים מסטודיו אקספרימנטל ג’טסט, הטיפוגרף גררד אונגר, והמעצבת השוויצרית יוליה בורן. “אני מרגישה ברת מזל שלמדתי אצלם”. אצל ראשת המחלקה דאז לינדה ואן דורסן כל הסטודנטים היו צריכים לעבור — סוג של אבי אייזנשטיין שלהם. תוך כדי הלימודים, באחת מחופשות הקיץ, היא עשתה אינטרנשיפ אצל המעצבת העצמאית האנצ’ה ואן האלן. “אני חושבת שהשהות במחיצת מעצבים, השיח, וההתבוננות בפרקטיקה תורמים המון”. סגל היתה המתמחה הראשונה שלה.

Designer as author היא אחת מהתפיסות שהובילו את המחלקה. מעצב שהוא גם מחבר, יצרן התוכן. “אני מבינה שזה המקום שלי”. המצלמה, שהיתה הכלי העיקרי שאיתו עבדה בהתחלה, נזנחת, ואת הלימודים היא מסיימת עם פרוייקט גמר טיפוגרפי: ספר שאותו כתבה וערכה יחד עם סטודנט נוסף. “בסופו של דבר החוויה שלי בבית־הספר הזה היתה נהדרת”. לאחר 3 שנות לימודים היא נשארה בהולנד שנתיים נוספת ועבדה אצל מורים שלימדו אותה.

07

Designer as author. פרוייקט הגמר בשיתוף עם Dag Brandsaeter

18

מערכת שילוט לתערוכת הבוגרים באקדמיה ריטפלד

19

21

קמפיין למופע פרפורמנס בצפון אמסטרדם

 

25

26

עוד בהיותה סטודנטית בהולנד היא היתה צופה ב־Walker Channel, ערוץ וידאו אינטרנטי של ה־Walker Art Center — מרכז תרבות אמריקאי שבו נמצאים מוזיאון, סינמטק, ותיאטרון, והוא ממוקם במיניאפוליס, מיניסוטה. “זה לא ניו־יורק ולא לוס־אנג’לס, זה מקום מאוד מנותק. אמריקה הארדקור”. היא הגישה בקשה והתקבלה לתכנית ה־fellowship שמציע המרכז, סוג של התמחות ארוכת טווח, כשבכל שנה מתקבלים רק שני מתמתחים. הם משובצים בסטודיו לעיצוב גרפי שנמצא אין־האוס, בתוך המרכז, ונותן מענה לצרכים העיצוביים שלו. אם בהולנד הגישה לעיצוב גרפי היא טיפוגרפית ומינימליסטית  (“מאוד נזירי”) — בארה”ב, היא פוגשת מחדש דימוי. “זה היה פתאום אחד האתגרים שלי לקרוא דימוי ולעבוד עם דימוי. ולהעביר מסר בדימוי”. במקביל לעבודה הגרפית — ספרים, קטלוגים, עיצוב גרפי־טיפוגרפי לתערוכות — הסטודיו עושה פרוגרמינג ויוזם תערוכות והרצאות.

אותו המקום, של המעצב כיצרן תוכן.

“בדיוק. זה ממשיך לי את התפיסה הזאת שהמעצב הוא גם שותף ליצירה של תוכן. זאת היתה חוויה מיינד־בלואינג. באופן יומיומי עובדים צמוד לאוצרים ואמנים, קולנוענים ואנשי מחול ופרפורמנס, ואתה כל הזמן בהחלפה של תוכן ופוגש אנשים מעניינים”.

הסטודיו היה דורשני ועסוק. “בסופו של דבר מחכה לי דסק בתוך קיוביקל, עם מלא משימות שאני צריכה לעשות — פוסטר והזמנה ומלא דברים, ואני צריכה ללמוד לעבוד. קאט דה בולשיט, אין זמן לחלום, ללכת לספריה שעות ולחשוב, לעשות איזה קונספט. באתי לסטודיו ב־9 — ב־5 אחה”צ אני צריכה להניח על השולחן של העורכים ברושור לתכנית שלמה בסינמטק. ולעזאזל, איך עושים את זה”. עם הזמן האחריות גדלה וכך גם הפרוייקטים; החל מהזמנות לתערוכות עד לעיצוב הגרפי־טיפוגרפי של התערוכות עצמן, לקטלוגים ולספרים.

מה הייחודיות של סטודיו שנמצא אין האוס?

“אני חושבת שזה מאוד עוזר למוסד לנסח לא רק אג’נדה תוכנית, אלא גם אג’נדה עיצובית, שקשורה לתפיסה של העיצוב ולהעברת המסרים והתכנים של המוסד. בעיני זה אתגר מרתק מאוד למעצב וגם למוסד. אני חושבת שזה יכול לייצר עבודה ועיצוב מאוד מאתגר ומעניין, כי זה ארוך טווח תהליכי ומתמשך. יותר טבעי”.

“הייתי מאוד שמחה אם היה מצליח לקרות כאן משהו כמו שקורה בווקר, למשל במוזיאון ישראל או במוזיאון תל־אביב; אם מוסדות גדולים היו יכולים ליישם משהו כזה. זה נותן מקום וזה מרחיב את היריעה שלנו ואת היכולת שלנו להשפיע ולהיות מעורבים, לא משנה במה — פוליטית, חברתית, או תכנית”.

17

תהליך ארוך טווח ומתמשך. עיצוב גרפי של תערוכות ואירועים במרכז ווקר לאמנות

15

20

16

23

לארץ היא חזרה ב־2010. “אני ישראלית אבל לא יודעת אם אני מעצבת ישראלית. אני חושבת שעיצוב זה דבר שמנהל דיאלוג עם תרבות וסיטואציה חברתית, פוליטית כלכלית. מן הסתם אני חושבת שיש עיצוב שהוא לוקאלי; נעשה במקום מאוד ספציפי, ברגע מאוד ספציפי. מושפע ממה שקורה במקום עצמו. גם הדברים האלה הם מאוד דינמיים, כי לוקאלי בשנות ה־70 ולוקאלי בשנת 2016, זה שני דברים שונים לחלוטים”.

מה לגבי סגנון? או רוח של דברים שיוצאים מפה?

“אתה רואה גם אצל סטודנטים וגם אצלי שאנחנו רואים דברים שנעשים במקום אחר בעולם. זה מציף דברים מאוד מעניינים ושאלות מעניינות עלינו פה ועל הזמן שלנו כאן. גם ביחס להיסטוריה שלנו פה, וגם ביחס לדברים מקבילים שקורים בעולם. למשל אנחנו רואים את מעצבי הפונטים הטובים בישראל שמעצבים סדרות של פונטים שיש להם גם אותיות לטיניות, וזו מודעות ועירנות לזה שאנחנו חלק מכפר גלובלי ואנחנו רוצים לתווך את התכנים שלנו גם בשפות זרות”.

סגל עיצבה לאחרונה את השפה הגרפית לתערוכה “דפוסים משתנים” במוזיאון ישראל, שאצרה עדה ורדי. “זה היה אתגר מאוד גדול ומרגש, ואפילו מפחיד, לעשות עיצוב גרפי לתערוכה על עיצוב גרפי, ועוד שלושה נפילים”. היא השתמשה ב־Akkurat, פונט לטיני שאת הגרסה העברית שלו עיצב ינק יונטף. “זה מציף שאלות נורא מעניינות על שפה וטיפוגרפיה בעברית אל מול לטינית. מה הייחוד והשונות של השפה העברית מול שפות לטיניות והאות הלטינית”.

מדוע בחרת בו כפונט שמלווה או משלים תערוכה על עיצוב גרפי?

“מאחר ואחת הדמויות בתערוכה היתה הנרי פרידלנדר, החשוד המיידי היה הדסה (שגם לו ינק עשה גרסה חדשה, בשיתוף עם הבת והנכדה של פרידלנדר). אבל אז הבנתי שהדסה היה מזוהה מידי עם פרידלנדר, בזמן שהתערוכה היא לא רק עליו. היתה משמעות מאוד גדולה לזה שהם שלושתם חלק מתערוכה, והיה חשוב להנכיח את המערך הכולל של הדבר, ולא רק לבדל אותם בתור ישויות. היה חשוב שהקול הדובר של התערוכה יהיה מעין מטא־קול כזה, קול על, לכן היה ברור שצריך לבדל אותו מהם; שיהיה ברור שזה מישהו שמדבר אותם. קול עכשווי, של היום”.

05

פונט אקורט. מתוך התערוכה “דפוסים משתנים” במוזיאון ישראל

06

01

כיום בסטודיו שלה עובדת יערה בר, בוגרת המחלקה מ־2014. “אני מאוד אוהבת ללמד ולעבוד עם אנשים צעירים יותר. אני חושבת שמידת ההזדהות [שלי] איתם היא לפעמים פטאלית. אני מאוד רואה את המקום שלהם, את המאבק של ההתחלה, את חיפוש הדרך. בגלל שאני עשיתי דרך ארוכה עד שהגעתי לעיצוב אז יש לי מקום חם לאנשים שמחפשים את הדרך.”

“כאנשים חושבים, הכוח שלנו לבדל את עצמנו, או להיות קול ייחודי — במה אתה אחר מזה שיושב משמאלך או מימינך בכיתה — הוא בזה שאתה אתה. רק לך יש את הרעיונות שלך ואת דרך המחשבה שלך ואת הרקע התרבותי שאתה בא ממנו ואת התיק המלא בהשראות והתכנים שהם שלך. והיכולת להנכיח את זה בתוך העיצוב שלך, עושה אותך אחר וחזק”.

02

“אנחנו רואים דברים שנעשים במקום אחר בעולם.” פרוייקטים שנעשו לאחרונה

04

08

לאתר של נועה סגל

תגובות