"אנחנו אמורים לעשות משהו אחר מקולנוע. יש בתי ספר לקולנוע שמלמדים לספר סיפור בתנועה. אנחנו יודעים לעשות ויז'ואל מייקינג בתנועה, שהוא לא פחות חזק, ופעם היה לו יותר מקום בקולנוע ואמנות"
מסעות ויזואלים: סטודיו טייטל סיקוונס
מאת עידן אסינלי
01.06.16

את מעבירה את הסטודיו זו השנה השביעית

מצחיק..כל שנה אני אומרת שזו השנה האחרונה שאני מעבירה את הקורס הזה.
“אני אוהבת תנועה, קולנוע ברור, אבל כל דבר שקשור לתנועה במובן הרחב שלה — מחול, פיזיקה, רוח, סאונד, ספורט. כל סיטואציה שמתייחסת לחלל ולזמן, זה טוטאלי ועוטף.

“מחול הכי מרגש אותי מבין כל האמנויות. מוזיקה ומחול. בלתי אמצעי, לא צריך הסברים, לא צריך כלום רק להתבונן להקשיב ולהרגיש, וזה מאד מעורר ומפעיל. זה גם סקסי – יש הרבה נתינה במדיומים הללו הכל חושי ונדיב. מפתה בהגדרה.”

הקורס בנוי משני תרגילים; בשיעור הראשון הסטודנטים מביאים לכיתה חפץ שיש לו פוטנציאל תנועה ומתבקשים לחקור אותה, להתעמק בה ולהבין ממה היא מורכבת. לאחר מכן הם בוחרים מילה בעלת משמעות ביחס לתנועה של החפץ. ולבסוף הם מחקים את אותה התנועה באופן שיעביר את המהות שלה.
במקביל, עובדים הסטודנטים על התרגיל המרכזי: הם בוחרים סיפור קצר או רומן עם אופי ויזואלי – מתוך רשימה של סופרים : ריימונד קרבר, וירג’יניה וולף, פרנץ קאפקא, ש”י עגנון, יעקב שבתאי, נטליה גינצבורג, נבוקוב ועוד, ויוצרים פתיח לסרט מדומיין שמבוסס על הסיפור.

עוברים מהלך תסריטאי מהיר יחסית של צמצום והפשטה של הסיפורים בספר לרעיון אחד שמעניין אותם ומנסים באמצעות תנועה וסאונד להעביר את האווירה הייחודית, של הסיפור והסופר.

הרעיון לצאת מטקסט הוא שאין דימוי קיים, אין רפרנס ויזואלי. “גם את הסיפור עצמו אנחנו לא מספרים – נשארים רק עם אווירה, ושאלה מרכזית שאותה הם מחפשים. מה הסיפור שואל? מה מעניין אותם בסופר? בסיפור? בעולם?”.

↑ אמיר פרץ ורותם גרידיש - “ייאוש” על־פי ספרו של ולדימיר נבוקוב

אחת מהמשימות בקורס היא להביא לכיתה חפצים שקשורים לרוח הספר. “אני לא עובדת עם סטורי בורד, אני לא חושבת שמעצבים גרפים צריכים לעבוד עם סטורי בורד. זה לא החלק החזק שלהם, זה לא הכלים שהם לומדים”, יעל מסבירה. “סטורי בורד בנוי מ־key frames, יש התחלה אמצע וסוף — איך אני מגיע מפה לפה. וזה לאו דוקא דרך נרטיב או סטורי בורד מתוכנן ומוקפד  לדוגמא: תכנון שוטים- שוטינג , מצלמה (אובר דה שולדר), פוינט אוף ויו וכו׳… זו לא הדרך היחידה.

“התכנון צריך להיות לגמרי אחר, הכוונה שונה. זה הרבה יותר מופשט – איך אני מחבר דימויים, קצב, עריכה, חיבור של תנועות. קומפוזיציה על ציר זמן – זה יותר מזכיר פרטיטורה מסטורי בורד. מה המסע הויזואלי שאני עושה, איזו אווירה מתאימה, מה מקסים אותי בתנועה, להרחיב את השפה, לספר סיפור אחר – של זמן ומקום סאונד. זה מזמין יותר מקום לצופה, להיות חלק. משהו שכמעט נוגד קולנוע מסורתי. עם השנים הולכים ומתווספים עוד ועוד מופעים, סוגות ותצוגות של מובינג אימג׳, אבל הדומיננטיות  של הקולנוע עדיין חזקה, ומשפיעה באופן גדל והולך על כל אותן יצירות שאמורות לשמש כאלטרנטיבה. אנחנו אמורים לעשות משהו אחר מקולנוע. יש בתי ספר לקולנוע שמלמדים לבנות סיפור על ציר זמן. אנחנו יודעים לעשות אימג’ מייקינג בתנועה, שהוא לא פחות חזק, ופעם היה לו יותר מקום גם בקולנוע ואמנות”.

גלעד בן חיון ודניאל ווגמן - דין וחשבון לאקדמיה על־פי ספרו של פרנץ קפקא

״זה לא פשוט להבין את זה ולהשתחרר מה״רעיונות״. זו עבודה רצינית ולעיתים מתסכלת – כי הסיפור/הרעיון הוא הבסיס שלנו להכל. ככה אנחנו חיים ומדברים – כל הזמן מדברים ומספרים סיפורים. אנחנו מתורגלים ורגילים לזה. זה טבעי לנו, זה כאילו יותר בטוח ומתקשר – אבל זה גם מוגבל ומתיש ומנוון. צריך לנסות להפעיל שרירים אחרים. והכל תפוס שם. וזה לא תמיד יוצא…

אבל התהליך בסטודיו מאד משמעותי ואינטימי וארוך. יחד אנחנו חוקרים לעומק את הדברים הללו וזה מאד כיף.״

↑ נעמה וייס - ״עיר הזכוכית״ על־פי ספרו של פול אוסטר

↑ אביטל ברקאי ודורון יעקובי - ״חלקים אנושיים״ על־פי ספרה של אורלי קסטל-בלום

↑ רן בן עזרא, עינת מאירי, ואור פורת - “שימור” על־פי ספרו של ריימונד קארבר

↑ יונתן פרץ - ״אורזי המזוודות״ על־פי מחזה מאת חנוך לוין

מה לדעתך אפיין את הקורס השנה?

השנה היה יותר פוטג’. זה תלוי בדרך כלל בהרכב הסטודנטים של הכיתה. אני מעודדת אותם להשתמש בכלים שהם מגיעים איתם אחרי ארבע שנים. לכן תמיד יכולים לקחת את הקורס הזה מאיירים ומעצבים, כי אפשר להזיז כל דבר. וגם עובדים דרך המגבלות. יש סטודנטים שלא יודעים אפטר (אפקטס) ומוצאים דרכים אחרות להזיז. התמודדות עם תנועה ועם מסך – זה נראה לי הכרחי לעתיד.

“כמו הרבה דברים שאנחנו מלמדים, מעט אנשים יעשו טייטל סיקוונס בחיים שלהם.

אבל אפשר ללמוד המון מלחבר טקסט לדימוי זז, הפונקציה של זה לא מעניינת כל כך – זה לא באמת פתיח לסרט.הרבה פעמים בסוף מה שנוצר זה יצירה עצמאית של דימוי בתנועה.

תגובות