נקודת המפנה העיקרית הגיעה עם ההבנה שיש דברים שאני לא הולך להבין (כמו רוב השיעורים או כל בריף שקיבלתי שם), ושזה באמת בסדר. הלימודים שם הם לא הפיקניק שכולם מדברים עליו בחילופים, אבל הם מתנהלים באופן שבו ה״איבוד״ התמידי בו הייתי מצוי לא היווה מכשול בכלל, אפילו להפך.
להתחלף בצרפת‎
מאת דן אזולאי
26.04.16

בתחילת ספטמבר האחרון שמתי פעמיי אל שטרסבורג, בירת חבל אלזס בצרפת. על רגל אחת מדובר בעיר ציורית להחריד, מלאת בתי־עץ צבעוניים שניצבים על גדות תעלות מים, שנמצאות בכל בלוק שני בעיר, וביניהם ניצבות דוגמאות מפאר הארכיטקטורה הגותית הצרפתית. ומול הרקע הפסטורלי הזה נחקקו בזכרוני השבועיים הראשונים בעיר בעיקר כרצף של ניסיונות כושלים לעשות דברים בצרפתית  להכיר את השכנים, להתמודד עם ביורוקרטיה, לקנות כרטיס סים, אפילו סתם לקנות מטאטא  רצף שהוביל כל יום להסתיים בבהייה בתקרה תוך מחשבות על מה לעזאזל אני עושה כאן ואיך זה הגיוני שאף אחד פה לא מדבר אנגלית. אבל אלו היו רק השבועיים הראשונים.

את הסמסטר העברתי בבית הספר HEAR (בית הספר הגבוה לאמנויות של אזור נהר הריין), בית ספר קטן ואינטימי ששוכן באחוזה אר־נובואית מעוטרת ויטרז’׳ים, ששם דגש על עבודה אנלוגית ועצמאית. אחת הסיבות המרכזיות שרציתי להגיע דווקא לשם היא הקורסים שבית הספר מציע  ספרי פופ־אפ או פליפבוקים למשל  שאמנם היו תובעניים למדי אבל מדהימים אף יותר, ולצד מערכת השעות ״הרגילה״ (שלקח לי חודש וחצי להבין איך לקרוא), הועברו לאורך כל הסמסטר סדנאות שנועדו לאפשר לסטודנטים להיות אחראים לכל תהליכי ההפקה של הפרויקטים שלהם בעצמם (הפקת נייר, כריכה, הדפסים…). מה גם שאת כל ההדפסות והחומרים מקבלים חינם, כך שגם העניין הכלכלי יורד מהפרק.

הגישה של הלימודים מאוד משוחררת ואישית, כשרוב השיעורים מוקדשים לעבודה בסטודיו, והאינטראקציה מול המרצים היא בעיקר בפגישות אחד על אחד. הקונספט של העברת ביקורות מול הכיתה לא ממש קיים שם, וגם כשיש הן מסתכמות בעיקר בקריאות ״אוללה!״ או ״טרופ בו!״ נרגשות לעבר כל עבודה, כך שהלימודים מתנהלים בעיקר עם הסטודנט מול עצמו, כשמציגים התקדמות פעם בשבועיים.

DSC_0023

שטרסבורג, צרפת

 

HEAR, בית־הספר הגבוה לאמנויות של אזור נהר הריין

HEAR, בית־הספר הגבוה לאמנויות של אזור נהר הריין

אני הצטרפתי למחלקת “לימוד חזותי” (תרגום חופשי וגרוע מאוד ל־Didactique Visuelle) ולמעשה הייתי החילופניק הראשון אי־פעם במחלקה, דבר שבלט מאוד על הפרצופים המבוהלים של המרצים שגילו את הצרפתית הבינונית שלי (ולא, גם הם לא יודעים אנגלית). מטרת המחלקה היא להעביר ידע באופן חזותי, וככזו הפרויקטים שקיבלנו נעו בין הכנת ספרים על מחזור החיים של צמחים, ליצירת מושן גרפיקס למוזיאון טומי אונגר. יתרה מכך, כל הפרויקטים היו ״אמיתיים״, וההתקדמות נעשתה מול הגופים שהזמינו את העבודות, בכוונה באמת להוציא לאור חלק מהפרויקטים.

השנה שלי כללה 12 סטודנטים צרפתים כישרוניים להדהים, אותם ליוויתי לאורך כל השבוע, וכמו בבצלאל – עיקר הידע שרכשתי שם הגיע מהם. אמנם לא הייתה לנו ממש שפה משותפת (כי גם הם לא יודעים אנגלית), והפורמט בו מתנהלים הלימודים בטח לא עזר ליצירת חברויות אמיצות, אבל עם קצת מאמץ (כי כולם אוהבים ללמד חילופניקים איך לקלל בשפת המקום) והמון הנהונים־חיוכים מבדיחות שלא הבנתי, הם הפכו למרכיב מהותי בחווית הלימודים בצרפת.

סטודיו פופ־אפ

סטודיו פופ־אפ

 

 יסודות מכניקת הפופ־אפ

יסודות מכניקת הפופ־אפ

 

הגשת הפרויקט הסופי בקורס פופ אפ לדירקטוריון הגן הבוטני

הגשת הפרויקט הסופי בסטודיו לדירקטוריון הגן הבוטני

 

מחזור החיים של צמחים

 

חצי הכוס המלאה בחוסר התקשורת הזה היא שכנראה מדובר בתופעה נפוצה בקרב חילופניקים בצרפת, כך שכל אדם דובר אנגלית שנקרה בדרכי הפך אוטומטית לחבר, ובקלות יוצאת דופן גובש מעגל חברים הדוק מאוד, שהיה למעשה אסופה של אנגלופונים שצוחקים יחד על הצרפתים סביבם.

ככל שהזמן עבר והצרפתית השתפשפה קצת הכל נהיה פשוט יותר, אפילו הצלחתי להגניב בדיחות לתוך שיחות פה ושם, אך נקודת המפנה העיקרית הגיעה עם ההבנה שיש דברים שאני לא הולך להבין (כמו רוב השיעורים או כל בריף שקיבלתי שם), ושזה באמת בסדר. הלימודים שם הם לא הפיקניק שכולם מדברים עליו בחילופים, אבל הם מתנהלים באופן שבו ה״איבוד״ התמידי בו הייתי מצוי לא היווה מכשול בכלל, אפילו להפך.

וכשקיבלתי את העובדה הזו החוויה הפכה לדבר המדהים שהוא חילופים – חצי שנה קשה, מתסכלת, מאתגרת, ומעל הכל מתגמלת יותר מכל דבר שחוויתי עד היום. הכרתי אנשים שילוו אותי לעוד הרבה מאוד זמן, ראיתי מקומות חדשים ודרכי עבודה חדשות ובעיקר למדתי המון; כמו איך לרכוב על אופניים בלי ידיים, או איך לעבוד עם נייר כמו שצריך (יש כזה דבר), או אפילו שבסופו של דבר צרפת היא לא מדינה שאני ארצה לעבור אליה. הכלים המקצועיים שרכשתי שם זרקו לפח את כל התכנונים הקודמים לגבי המשך הדרך בתחום הזה, והזכירו לי את הסיבות שבגללן הגעתי בכלל ללמוד בבצלאל, לפני שנסחפתי בזרם הטיפו והאינטראקטיב.

שיעור שגרתי בגן הבוטני

שיעור רישום בגן הבוטני

 

making_of_pop_up18

 

thank-you-note

מעל הכל, התקופה בחילופים אפשרה לי לפתוח את העיניים על הדרך שסללתי לעצמי והדרך שאני רוצה לצעוד בה; כי אין מחויבויות, אין ציפיות, ובפעם הראשונה באמת מותר לעשות מה ואיך וכמה שרוצים, בלי החשש מ”כישלון” שנושף תמיד בעורף. כי במקרה הכי גרוע  הכל חלק מהחוויה, ומקסימום התירוץ ״מצטער, אני חילופניק״ פותר הכל. אבל הכל.

מצד שני, החילופים עוברים כהרף עין, וההכרה בכך שההליכות לבית ספר לאורך הנהר, הקרואסונים בחצי שקל, הטיולים בפליקס־בוס, ובעיקר כל האנשים שלמדתי לאהוב ולחיות איתם בכזו אינטנסיביות, יעלמו לי מהחיים לכל הפחות לתקופה ארוכה מאוד היא לא פחות ממדכאת. אז זה לא פשוט כשהבועה מתפוצצת, אבל איזה כיף שזכיתי לחיות בבועה הזאת אפילו לכמה חודשים.

אחת התערוכות שהצוגו בגלרית בית־הספר

אחת התערוכות שהצוגו בגלרית בית־הספר

 

אמריקאית, סקוטי, דן אזולאי ואביתר עמר

תגובות