היצירה בבצלאל נעשית תוך כדי העומס ואנחנו אמורים ללמוד להתרגל אליו, לצמצם את ההשפעה המלחיצה שלו, להמשיך ולחדש לעצמנו תוך כדי ריצה.
על העומס וההתלהבות
מאת שי גליקמן
06.07.14
  1. השבוע מצאתי את עצמי מאייר וסובל תוך כדי. האדם הוא יצור דפוק, חשבתי לעצמי (תמיד נוח יותר להאשים את הזן שלך מאשר לקחת אחריות אישית). מאז גיל 5 אני מצייר בכל הזדמנות, וכשאני סוף סוף מחליט לקחת את זה שלב קדימה, אני מוצא את הדרך לא להנות מזה. אם לפני שנה מישהו היה מציע לי לצייר כריכות לספרים של שייקספיר, הייתי קופץ על זה ברגע, וכנראה גם מבטל תוכניות אחרות כדי להמשיך ולצייר. אז איך הגעתי למצב שבו אני מחפש תירוצים למה לא לשבת ולצייר? התירוץ המיידי הוא ברור: כשמכריחים אותך לעשות משהו אתה מאבד את הכיף שבו. אבל התירוץ הזה לא עומד במבחן המציאות – בשנתיים האחרונות במחלקה נהנתי מהרבה תרגילים למרות החובה להגיש. כשאני יורד שלב אחד עמוק יותר, התשובה לאובדן הכיף מגיעה מהעומס.
  2. העומס הוא יצור מיתולוגי עם קרני סריף שרובץ באיזור השירותים של קומה 9, נוהם על העוברים והשבים ומדי פעם טורף סטודנט שנה א׳ שמעז לא לעבוד על השיעורים בשישי בערב. אנחנו מאשימים אותו מאחורי גבו בחוסר ההצלחות שלנו, ומקללים אותו בשקט לאורך הלילות הלבנים של סוף הסמסטר. בעולם ללא העומס כל התרגילים שלנו היו מבריקים כמו רטינה בתולית ומקוריים כמו סגמייסטר על אסיד.
  3. אבל העומס לא הולך לשום מקום (אם תחפשו היטב, תמצאו שהוא מסתתר גם בלוגו בצלאל). ההשערות לסיבת קיומו נעות מסיבות של מחויבות (דרוש מהבנאדם 170 אחוז כדי שהוא יצליח לתת רק 100 אחוז) ועד סיבות של המשך קיום המיתוס (שמעתי שלסטודנטים בבצלאל אין חיים, מכאן שכנראה הרמה שם גבוהה). כך או כך, היצירה בבצלאל נעשית תוך כדי העומס ואנחנו אומרים ללמוד להתרגל אליו, לצמצם את ההשפעה המלחיצה שלו, להמשיך ולחדש לעצמנו תוך כדי ריצה.
  4. מה היה מביא מצב של חוסר עומס? סיכוי טוב שהייתי מתעסק פחות בעיצוב, מה שמוכיח שיש הגיון מסוים בשיטה שנהוגה כאן- היא גורמת לך להקדיש את כל כולך להתפתחות ולעשיה. יתרון נוסף של העומס הוא ביעילות שהוא מלמד אותך. במצב של רגיעה הייתי לוקח את הזמן להתחבט על כל פרויקט, אולי מסתבך יותר במקומות שבהם דווקא חוסר בזמן מביא אותך למחשבה תכלסית. היתרונות של חוסר זמן קיימים, ויש אנשים שבשבילם עומס כזה הוא הדרך הטובה ביותר לעבוד. בשבילי, מעבר להתנגדות הבסיסית לסגנון חיים מירוצי ולא מאוזן כמו זה, עומס כזה מביא איתו בעיה עמוקה – אני לא מצליח להנות מכל העניין.
  5. בתקופה חסרת עומס, כשאני רואה עבודה שאני אוהב היא מלהיבה אותי ומרגשת אותי, ומעוררת בי תשוקה להתישב וליצור משהו בעצמי. כשהתשוקה הזאת מתעוררת, אני שוב ילד בן 5 שקיבל גירים עם צבע כל כך חזק שבא לנגוס בהם (ואכן, נגסתי). העומס שולח אותי לצד הפקידותי של העיצוב, הצד שמסיים את העבודה כמו שהפקח מסיים לרשום את הדו״ח. ולא שחסר ממה להתלהב. כשאתה מסתכל בעינים רכות מספיק על המציאות שמסביבך, קשה שלא להתלהב. אנחנו חיים בתוך זרם אינסופי של עבודות של אחרים, אתרי השראה ומחשבות מעניינות (ע״ע הקורס הנהדר של עופר כהנא, ״סוגיות באתיקה של העיצוב״, שפתח בשבילי כל שבוע כיווני מחשבה חדשים ושאל שאלות מרתקות על הפרקטיקה העיצובית). המקום הזה אמור להיות גן העדן של ההתלהבות.
  6. בנקודה הזאת אני שומע את הקול שאומר ״בסופו של דבר, זאת עבודה כמו כל עבודה״. לא כל הפרויקטים מרגשים באותה מידה, ומדי פעם כל אחד צריך לעשות משהו שהוא לא אוהב. לא יודע אם זה נכון,  אבל לא זה העניין בעיני. העניין הוא בהתכווננות התמידית שאני צריך לעשות כדי לשמור את עצמי מוכן להתלהבות, ובהכוונה שהמערכת צריכה לתת לי כדי להגיע לשם.
  7. לא יודע איך פותרים את זה. התחושה שלי היא שזה אינטרס של שני הצדדים (הלומד והמלמד). אני צריך לשאול את עצמי באופן תכוף יותר האם אני מתלהב מספיק, ולפנות זמן במידה ואני עסוק מדי במירוץ המטורף הזה. האקדמיה, מצידה, יכולה לעשות שני דברים: הראשון הוא לשנות את הדרך בה אנחנו לומדים. הדרך הנוכחית, גם אם לא נטולת יתרונות, גורמת לי (ואני מאמין שלא רק לי) להתרכז ביעד ולפספס את הנוף בדרך. מדי פעם מגיעות השמועות על הדרך הסקנדינבית ללמד עיצוב – קורס אחד כל פעם. הסטודנטים נכנסים לשבועיים-שלושה של פרויקט אינטנסיבי ועובדים רק עליו. במצב כזה אני אעבוד לא פחות קשה, אבל לפחות אוכל להתמקד במה שאני עושה כמו שצריך. זו רק דוגמא מעניינת אחת למחשבה חדשה על הדרך בה אנחנו לומדים. האקדמיה יכולה לעשות דבר נוסף: היא יכולה ללמד אותי לשמור על ההתלהבות. ״שיעורי התלהבות״ (שם זמני) יעזרו למצוא את המקומות שמרגשים אותך, ויותר חשוב מזה, הם יכוונו אותנו לדרוש את ההתלהבות הזאת בכל דבר שאנחנו עושים, ולשחרר את ההרגל לעבוד כי חייבים. המיומנות שנלמד בשיעור כזה תהיה כלי אדיר לחיים באופן כללי. אני בטוח שאבי אייזנשטיין ישמח ללמד קורס כזה.
isolator2

[The Isolator, 1925] מלבד בידוד מכל הרעשים החיצוניים, ‘המבודד’ מאפשר לחובש לראות בעיניים רק שורת טקסט אחת בכל פעם ובכך להגביר את הריכוז בקריאה וכתיבה

תגובות