הייתי מלצרית המון שנים, עבדתי בקיוסק, בחנות בגדים, בטלמרקטינג. המקומות האלה לימדו אותי המון. התבוננות זה משהו שבתור מאייר זה חלק מאיך שאתה חווה את העולם וזה מקומות שאיפשרו לי מאוד להתבונן. המפגש הזה עם אנשים תמיד נורא עניין אותי. אני לא מצטערת על אף אחת מהעבודות האלה
גאט פילינג והחלטות מושכלות; ראיון עם אלה כהן
מאת טל גרגיר
01.12.16

את זוכרת מתי התחלת לצייר?

מאז ומתמיד. הייתי מציירת וכותבת סיפורים. זה בא ביחד. אני חושבת שיש קשר מאוד גדול בין השניים. למאיירים יש תמיד רצון לספר סיפור. בין אם זה בטקסט שאתה כותב בנוסף ובין אם זה בנרטיב שיש בתוך העבודה. אני חושבת שזה איזה דחף. האיור מגיע מתוך דחף לדבר, להעביר איזשהו סיפור.

אני זוכרת שכשהייתי בת 18 קניתי את ספר המאיירים הגדול. ספר עב כרס שמיכל בוננו ערכה והיו בו ראיונות עם המון מאיירים ישראלים של ספרי ילדים. אני זוכרת שקניתי את הספר ואז הבנתי שיש מקצוע כזה ושזה משהו שאפשר ללכת ללמוד. מאז מעולם זה משהו שנורא רציתי לעשות ולא ידעתי שבכלל אפשר ללמוד את זה. כשקניתי את הספר נורא שמחתי והתרגשתי. הרבה מהמאיירים שהופיעו בספר למדו בבצלאל וגם השם של הבי”ס וירושלים שעניינה אותי ומבחינתי זה היה מספיק.

הדחף לספר סיפור הוא בנושא ספציפי או שאת פשוט רוצה לספר?

בדיפולט, אם אני מפתחת איזה פרויקט אישי או עובדת על דברים שהם יותר שלי אז יש דברים שיותר מעניינים אותי. מענין אותי מאוד מרחבים וסביבות אורבניות ומעניינים אותי יחסים בין אנשים במרחב האורבני, אלה דברים שאני נמשכת אליהם באופן אישי אבל אני חושבת שגם כשאני מקבלת עבודות מוזמנות בד”כ די קל לי לקחת את הסיפור או הטקסט שאני מקבלת ולפתח אותו או לייצר סביבו איזשהי עמדה ומשם לעבוד.

11

היעלמותם של סודות, Rulebreaker magazine

 

10_1

גם בבצלאל התעסקת בנושא הזה?

אני חושבת שכן. היו כמה נסיונות. זה לא משהו שיכול היה להיכנס להכל. בסה”כ קיבלנו בריפים שלא תמיד איפשרו לבחור את הנושא באופן חופשי אבל כן נמשכתי לזה וגם בבצלאל באופן כללי היה הרבה מאוד חיפוש של נושאים וטכניקות שמעניינות אותי. אם אני יכולה לסכם את החוויה הכללית בבצלאל זו היתה חוויה של חיפוש מאוד מאוד נרחב. ממש בדקתי מה מתאים לי לעשות ואיך. פחות היה את הפיצוץ הזה של הטאמבלר וכל מה שיש היום. אני קצת שמחה על זה שלא היה כזה שפע כי זה הכריח אנשים להתאמץ. הרגשתי בעיקר על עצמי שעברתי דרך של חיפוש שלקח הרבה זמן אבל אני מאוד שמחה עליו. זה הוביל אותי לייצר משהו שאני מחוברת אליו ושמגיע מאיזשהו מקום אישי.

יש משהו שאת זוכרת מתקופת בצלאל שהיה ממש מאתגר?

אני חושבת שהתקופה בבצלאל היתה מאוד מאתגרת כי היא היתה מאוד אינטנסיבית. מהרבה בחינות זה מצחיק כי אני זוכרת שלא פעם אמרו לנו שאנחנו צריכים להתרגל לאינטנסיביות הזאת כי זה מה שמחכה לנו בחוץ.

וזה מחכה בחוץ?

זהו, זה נכון חלקית. אני יודעת שהרבה מהתכנית לימודים השתנתה מאז אבל אני זוכרת שהיו המון ויתורים שהרגשתי שמאוד כואבים לי כי ידעתי שיש איזשהו דד-ליין ויש כמה פרויקטים במקביל וידעתי שאני חייבת לבחור או לעשות איזשהו תיעדוף של במה אני משקיעה ובמה אני משקיעה פחות. זה קצת ככה גם בחיים המקצועיים אבל לא בהכרח. היום כמאיירת מקצועית אני לא לוקחת שבעה פרוייקטים במקביל כי אני יודעת שזה לא מקצועי. אני יודעת מה הקצב שלי ואני מעדיפה לקחת פחות פרויקטים ואת הפרויקטים שיש לי לעשות בצורה שלמה יותר. זה אף פעם לא מאה אחוז, תמיד יש דד-ליין וכל מיני מגבלות אבל בגלל שאמרתי לא לחלק מהדברים זה איפשר לי מאוד להתפקס על הדברים שכן עשיתי ואז זה מביא עוד דברים. הנטייה להגיד כן זה משהו שמאוד עשיתי בהתחלה. זו נטיה מאוד טבעית אבל מבחינת התנהלות מקצועית זה לא נכון. בבצלאל אין ספק שמאוד הכינו אותנו לאינטנסיביות הזאת. זה כן נכון שיש דד-ליין בסוף כל פרויקט. מבחינתי גם פרויקט אישי חייב שיהיה לו דד-ליין כי זה איזשהו מנוע. זה מאפשר להתקדם הלאה. יש לי נטייה מאוד לשקוע בדברים ונטייה לאיזה פרפקציוניזם שהוא הרבה פעמים מסרס וממש ממית את החיות של היצירה. אז דד-ליין או איזשהי מחויבות ללקוח או לתאריך של הוצאה זה משהו שהוא ממש הכרחי בכל סוג של פרויקט.

ספרי על משהו חיובי שאת זוכרת מתקופת הלימודים.

היו כל מיני. הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו הוא להיות כל הזמן בדיאלוג. השיח סביב עבודות וסביב פיתוח של שפה אישית, סביב קונספטים. הייתי מוקפת באנשים מאוד חדים וחריפים. בין אם זה מרצים ובין אם זה סטודנטים שלמדו איתי. אני חושבת שידעתי את זה גם אז אבל היום אני מבינה את זה בדיעבד אפילו עוד יותר. יש איזשהו גבול מסוים כשאתה יושב לבד ומנסה לפתח משהו, גבול שאחריו הדברים פשוט נתקעים. כשיש את השיח הזה ונמצאים כל הזמן בדיאלוג ומוקפים באנשים יוצרים, זה ממש ממש חשוב ופותח ומלמד. למדתי המון ממרצים ומאנשים שלמדו איתי שעד היום הם אנשים שאני מתייעצת איתם.

paris_01

CITIxFamily, מדריך פריז למשפחות צעירות

flickr_1   paris_03

עכשיו כשהעבודה היא לבד יותר, איך לא שוקעים למצב של לחפור ברעיונות רק עם עצמך? איך לא מגיעים למיצוי הזה?

אני חושבת שזה מושפע מסוג הפרויקטים שאני לוקחת. יכול להיות שזו רק בחירה שלי ויכול להיות שככה דברים קרו אבל בשנים האחרונות אני עובדת הרבה על פרויקטים שיש להם דד-ליינים דיי קצרים. הנקודות שבהן אני מרגישה הכי בנוח הן בדיוק המקומות של editorials. לעבוד עם עיתונים למשל, ששבוע זה המון לסוג כזה של פרויקט. המון פעמים זה גם עניין של לילה או שניים. היתה שנה שעבדתי המון עם Wall Street Journal. זה היה ממש עניין של לילה שניים ולשחרר והיה צריך גם לחשוב על קונספט וגם להוציא את הדבר הזה לפועל אז צריך היה לחשוב על משהו מבחינת סגנון שיאפשר לי להגיד בכמה שפחות אמצעים כמה שיותר וזה מאוד חידד אותי. גם בפרויקטים שהם לא כאלה אני חושבת שאני עובדת מול לקוחות שחלקם יודעים מה הם רוצים- שזה משהו שאני מאחלת לכל בנאדם. זה עוזר מאוד. יש את המקום הזה שאני שמחה על החופש.

יצא לי לא מזמן לעשות פרויקט שנקרא Playground Israel. זה היה פסטיבל של הצגות ישראליות בברלין. עבדתי עם אבי בוחבוט שגם למד איתי ושם קיבלנו חופש מוחלט. זה היה מדהים וסופר מרענן אבל זה היה גם נורא קשה כי יש יתרון מסוים בזה שלקוח יודע מה הוא רוצה ויש לי המון כבוד לזה. יש דיאלוג ויש המון כבוד של הלקוח למה שאני חושבת שהוא נכון ואם יש דברים שאני מרגישה שמתפספסים או לא מתאימים או יש לי איזשהי הצעה לשדרג את זה אז הדיאלוג הזה הוא בריא אבל נקודת המוצא צריכה להיות שלקוח יודע מה הוא רוצה או מה הוא לא רוצה.

Air bnb Berlin mini site

Air bnb Berlin mini site

מתי נכנסת ל”מגרש של הגדולים”?

זה תהליך. כשסיימתי את בצלאל בכלל הרגשתי שמבחינת סגנון עוד אין לי משהו שהוא מספיק מגובש. ובגלל זה ניסיתי לעבוד על כמה שיותר  דברים עצמאיים. היה פרוייקט שנקרא  “הגרסה המאויירת” שיזמתי עם עוד משהו כמו 20 מאיירים ושם איירנו טקסטים ישראלים. היו דברים שעשיתי בחינם בעיקר על דברים שידעתי שמעניינים אותי מספיק או מגרים אותי מספיק בשביל שיצא מזה משהו מעניין. גם שלחתי עבודות לסוכנויות איור שנה אחרי שסיימתי ללמוד. שלחתי עבודות לsociety of illustrators שזה תערוכה שנתית שיש באגודת המאיירים בניו יורק במוזיאון האיור והיה לי מאוד ברור שאני צריכה איזשהם עוגנים שיעזרו לי לדחוף את עצמי כי היה  לי מאוד מאוד ברור שבמיוחד היום התחום הזה הוא מאוד גלובלי. לפנות החוצה יכול מאוד לעזור ואין סיבה שלא. מאז זה היה פשוט עניין של עקביות. כל שנה לשלוח לתערוכה. היו לי עבודות שהתקבלו כבר מהפעם הראשונה וזה נורא דירבן אותי. זה משהו שאני ממליצה בחום לכל אחד לעשות. אתמול היתה פתיחה של התערוכה שגם מירב (סולומון) מציגה בה וקרן כץ. והעבודות שלי גם שם. זו שנה רביעית ברציפות זה משהו שמשמח אותי נורא. היתה שנה שנסעתי גם והדבר הזה נתן לי המון מוטיבציה כי פתאום ראיתי שהדבר הזה אפשרי. נפגשתי עם המון מאיירים שאני נורא אוהבת את העבודות שלהם. נפגשתי עם ארט דירקטורים שבשמחה גדולה פגשו אותי ודיברו איתי. הדברים האלה נורא חשובים באמת בגלל שזה מקצוע נורא בודד ואתה מתכס בעצמך ונורא קל לשכוח שבסופו של דבר יש גם חשיבות בלצאת עם הדברים החוצה גם פיזית. ויש גם את המקום שלך בתור יוצר לחבר את הדברים. אם אני רוצה לעבוד יותר עם עיתונים, או על ספר ילדים. יש המון מקום לכוון אליו.

השלב הזה של להגדיר את עצמך כמאייר – זה משהו שבא אצלך מבפנים או שזה קרה רק ברגע שקיבלת יותר הכרה מבחוץ?

אני לא כל כך מאמינה באישורים האלה מבחוץ. אם הייתי מחכה לאישור הזה מבחוץ אני לא יודעת מה היה קורה. קשה לי לחשוב על זה בדיעבד.  אם אני מנסה כן להסתכל אחורה זה משהו שהחלטתי שפשוט הולך להצליח. יש כל כך הרבה סיבות למה לא לעשות את זה ואם אתה מחכה לאישור מבחוץ או למייל הזה, אולי הוא יגיע ואולי לא ואולי רק עוד הרבה זמן. אני פשוט החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אחת הסיבות שאני לא גרה בארץ זה שכלכלית הרבה יותר קל לי לעשות את זה משם ולא מפה.

flickr_2

שני עדי ראייה טובים יותר מאחד, איור למאמר בוול סטריט ג׳ורנל

זאת סיבה שהיא רק כלכלית?

אין ספק שזה היה שיקול מאוד מהותי כי ברגע שעברתי לשם הבנתי שאני יכולה באמת באמת לשים את כל הפוקוס רק על זה. מאז שעברתי לשם זה מה שאני עושה. אסור לי גם לעשות שומדבר אחר (ענייני ויזת עבודה..) אז דווקא מהבחינה הזאת זה טוב כי אני באמת שמה על זה את כל הפוקוס וכשהייתי בארץ באמת עשיתי גם דברים אחרים. פשוט כי זה לא היה מספיק. אני מרגישה שלהיות בברלין מאוד עזר לי מבחינת להגיע ללקוחות שאני לא יודעת אם הייתי מגיעה אליהם אם הייתי נשארת פה. אני עובדת יותר עם לקוחות גרמנים שמגיעים אליי דרך האינטרנט או שראו את העבודות שלי בכל מיני מקומות, אני לא בדיוק יודעת. זה מתגלגל. היו לי שלושה פרוייקטים בגרמניה בשנה האחרונה ואני מקווה שזה משהו שיגדל כי היה המון חופש בפרוייקטים האלה וכל החוויות האלה היו מאוד חיוביות. יש כאן המון כבוד למאייר בכל מה שקשור למוסר תשלומים. אחת הסיבות שעזבתי את הארץ חוץ מהסיבה הכלכלית היא התסכול שלי מחוויות מקצועיות שהיו לי פה. אני מרגישה גם שהסגנון שלי קצת פחות מתאים לארץ. יש כמה בעיות פה שנכונות לא רק לאיור. קודם כל באמת העניין הזה של מוסר תשלומים שהוא באמת בלתי אפשרי. השוק בארץ שמרני ואנשים מאוד מפחדים לתת צ’אנס או לנסות דברים שהם קצת יותר נסיוניים או נועזים. השמרנות הזאת היא מסרסת והרבה פעמים מביאה לזה שאין שיח מספיק עשיר או שהמוצרים שרואים בסופו של דבר הם תוצאה של תהליך שאני פחות מתחברת אליו. וגם השיח. פרוייקט טוב הוא תולדה של שיח טוב בין המאייר למי שמזמין את העבודה. יש כמה אנשים בארץ שהיה לי מדהים לעבוד איתם ויש אחרים שאני מקווה לעבוד איתם בהמשך אבל בגדול אני מרגישה שיש איזו שמרנות שבאירופה היא הרבה פחות קיימת, אבל אני יכולה גם להבין למה. השוק באירופה הרבה יותר גדול וזה מאפשר מנעד יותר רחב. עדיין יש איזשהו מיינסטרים אבל בגלל שהשוק כל כך גדול הקצוות הם מקומות שעדיין הם מאוד מעניינים ומגיעים אליהם תקציבים שמאפשרים דברים אחרים. יש יותר סובלנות ויותר פתיחות לדבר הזה.

ספרי קצת על התהליך שאת עוברת מרגע שאת מקבלת פרויקט.

אני חושבת על עבודות שעשיתי בשנה האחרונה וזה ממש תלוי. אם זו עבודה לעיתון זה שונה מאוד מעבודה על תכנייה מאוירת. עבודה לעיתון היא ממש ספרינט. להתיישב, להיות  מאוד מודעת לזמן ולהגביל את עצמי. לתת לעצמי שעתיים שלוש לחשוב על רעיון. רק לקרוא את הטקסט, לסמן דברים שנראים לי מהותיים או רעיונות שאני יותר מתחברת אליהם ואז כשיש לי רעיון אני כותבת אותו ואז עושה סקיצות. בדרך כלל שלוש ואז יושבת להתייעץ עם הארטדירקטור. מה שמאתגר בעבודה לעיתונות הוא בדרך כלל שיהיה רעיון שיתפוס, משהו שיחזיק. ואז הביצוע הוא החלק הפשוט. בפרויקטים יותר ארוכי טווח אני אוהבת לדבר עם לקוח, עם הארטדירקטור, עם המעצב. אני אוהבת שהדברים נולדים מתוך שיחה משותפת. אחר כך אני עושה סקיצות בעיפרון, מתקנת עם צריך ואז אני עושה כמה סקיצות אם צריך, אחר כך צובעת ומוציאה הכל לפועל.

הפלטות שלך ברוב האיורים מוגבלות ונראה שנבחרות בקפידה – זו חוקיות מסוימת שקבעת לעצמך?

האמת היא שזה משהו שגילית בלימודים בבצלאל. בשנה ג׳ בקורס של אורית ברגמן היינו צריכים לעשות כמה כפולות לספר ילדים. גילית שההגבלה של הפלטה הצבעונית מאוד עוזרת לי. אני בנאדם שהרבה פעמים קשה לו לעשות בחירות וריבוי של בחירות ואופציות מאוד מבלבל אותי. מהמקום הזה הרגשתי שהעבודה עם מעט צבעים מאוד מפקסת אותי וכל הזמן מציבה בפניי אתגרים. אני כל הזמן צריכה לחשוב איך אני פותרת דברים מבחינת צורנית, מה קורה כשדברים מתחברים, כשיש אובייקטים שמסתירים אחד את השני, איך לשמור על איזון, ולאן העין הולכת מבחינת משקלים. זה קצת כמו לעבוד בשחור ולבן. לי זה מאוד הגיוני לעבוד ככה. כשיש לי פרויקטים שהם יותר צבעוניים אלה בדרך כלל פרויקטים שבהם יותר קשה לי.

ובכל זאת- את הצבעים הספציפים איך את בוחרת?

קודם כל אני צריכה למצוא משהו שיעניין אותי והמון פעמים זה עניין של תחושה ולא של החלטה מושכלת, אלא אם כן זה בעבודה מול לקוח שדורש צבעים מאוד מסוימים. זה המון ניסוי וטעייה. אני מאיירת כבר חמש שנים ועדיין אני מרגישה שיש מקרים שזה פשוט לנסות ולנסות ולנסות וכשזה זה, אני פשוט אומרת “אה! הנה מצאתי!” ואין לי מושג איך זה קרה, ואז הגילוי הוא נורא משמח. זה תמיד המון אינטואיציה.

להישאר מחובר בטבע, עבור מגזין Wired

להישאר מחובר בטבע, עבור מגזין Wired

 

8 5

מבחינת העבודה של האיורים, נטשת את הדפים? הכל כבר ממוחשב?

המחשב משמש אותי ב-99 אחוז מהמקרים. בגלל מגבלות של זמן ונסיונות להתייעל אני מאוד נעזרת בו. הייתי רוצה להשתמש בדפים יותר אבל לא נטשתי את זה לגמרי. סקיצות בסופו של דבר תמיד מתחילות מהמקום הידני ממקום של עיפרון ושל לשחק. ממקום של חומר. זה משהו שאמנם ברגע שאני מסיימת את הסקיצות ועוברת למחשב התהליך הוא כבר לא ידני אבל הבסיס והקוים והזרימה בסקיצה על נייר- מבחינתי אין לזה תחליף. לקח לי המון זמן למצוא איך לעבוד על המחשב בצורה שתשמר את התחושה של הידניות והחום. אחרי בצלאל סיגלתי איזה סגנון עבודה שתרגם את הדברים.

יש קו אופייני לכל האיורים שלך. צורנית בעיקר וגם צבעונית. את עושה גם דברים שונים לגמרי?

יש איזשהו חשיבות לזה (לקו האחיד). הרבה פעמים כשלקוח בא הוא רוצה לדעת מה הוא הולך לקבל והדבר הזה הוא מאוד משמעותי כשעובדים על פרויקטים גדולים, עם לקוחות חברות או מותגים שמחפשים סגנון מאוד מסוים. אני כן חושבת שאני מחפשת איך לעניין את עצמי ולפתח דברים ולקחת אותם הלאה כי זה תמיד חשוב כן לפתוח את הדברים ולהיות יותר אקספרימנטלית. אני נורא רוצה לחזור להדפיס. אני עושה דפוס משי אבל הייתי רוצה לעשות יותר. זה גם משהו שמאפשר דברים שהם קצת אחרים. בגדול קו זה משהו שברגע שאתה מסגל לעצמך אז הוא שם. יש מנעד מסוים שאפשר להרחיב אבל זה משהו שנמצא תמיד במהות של  הדברים. זה משהו שאני שמחה עליו. לקח לי הרבה זמן החיפוש הזה.

האיורים שלך מתקופת בצלאל נראים שונה?

קשה לי להגיד על עצמי אבל אני חושבת שלא. אפשר לראות את החיפושים בדרך. אני חושבת שהיה לי די ברור משלבים די מוקדמים שאני פחות אוהבת לעבוד בקו ושאני יותר מתחברת לעבודה של משטחי צבע שטוחים, צורות וצמצום צבעוני. אפשר לראות את המשיכה שלי לזה וחיפושים סביב זה. העבודה שלי היתה בעיקר ידנית והמחשב מאוד עזר לי להקפיץ את זה ולקדם ולהדק את הדברים. אני חושבת שחוץ מלעבוד עם מגזרות נייר מאוד מאוד קשה להגיע לדברים שאני עושה היום בצורה שהיא מאה אחוז ידנית.

יש הרבה דיבור בתוך המחלקה (ואולי בבצלאל בכלל) על המקום של עיצוב בחיים וזה מלווה בתהיות אם הלימודים האלה הם בסופו של דבר רק בשביל עצמנו או שגם תורמים במשהו לעולם. את מרגישה שמה שאת עושה חשוב לא רק בשביל עצמך?

זאת שאלה יפה כי אני זוכרת שגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו במהלך הלימודים וגם אחרי. הגעתי לבצלאל אחרי שנת שירות ואני מגיעה ממשפחה של אנשי חינוך. אני באה ממקום ששואל את השאלה הזו המון – איך אני יכול לתרום לעולם. אני חושבת שכן. דווקא במרחב כמו ישראל אני מאמינה שיש לזה המון חשיבות. עיצוב הוא כוח מאוד גדול ומה אתה עושה עם זה, זה כבר משהו אחר. אני חושבת שלמעצבים ולמאיירים יש יכולת השפעה אדירה. לעצב דעת קהל ולהשפיע. אני לא חושבת שזה משהו שבנאדם צריך לכפות על עצמו. זה בסדר שלא כולם הם שפרד פרי אבל אני חושבת שזה כוח שאני נורא שמחה עליו. גם אם אתה לא בוחר להיות פוליטי בצורה מובהקת, אני שמה את זה רגע בצד, ברגע שאתה מוציא עבודות לעולם והן כבר לא שלך והופכות להיות בנחלת הכלל ובמרחב, אם הן עבודות מעניינות או טובות אז מתפתח סביבן איזה דיון שהוא לא בהכרח פוליטי או חברתי אלא פשוט שיח. הוא מעורר איזשהי תגובה רגשית. הדבר הזה הוא נורא לא מובן מאליו ונורא חשוב לכל סביבה שחיים בה, שיוצרים בה ושמתקיימים בה.

flickr

One night stand and then some, פנזין, ריזוגרף, 2016

cat jesus toys

וזה משהו שקורה גם עם העבודות שלך?

יש מקרים שזה קורה וזה מחמיא. יש מקרים שאמרו לי שזה נגע, שימח, נתן למישהו השראה. בסופו של דבר חלק מלהיות יוצר זה להשתייך לקהילה יוצרת. אתה נותן ואתה מקבל המון. העבודות שלי הרבה פעמים הן תולדה של דברים שראיתי בין אם בספרי אמנות והדפסים של דברים שאנשים עשו לפני 200 שנה ובין אם דברים שאנשים אחרים עשו. אני מנסה לצמצם את ההסתכלות על דברים עכשווים אבל אין ספק שגם זה חלק מהעניין. המקומות של השראה, השפעה ודיאלוג הם מקומות מאוד חשובים גם בתוך קהילה של אנשים יוצרים וגם בכלל. גם אדם שלא יוצר אבל רואה עבודה ומושפע ממנה רגשית באיזשהו אופן שגורם לו לחשוב שניה, שמביאה רעיון או זווית פרשנית, אם זה איור שמלווה טקסט ויש בו פרשנות אחרת שמעשירה את הטקסט, שיש איזו עמדה בעבודה לפעמים בצורה גלויה יותר או פחות. באיזשהו אופן זה מקום שתמיד נמצא בעבודות. אני מאוד נזהרת ומפחדת מהמקומות של אילוסטרציה במובן הפחות חיובי שלה- של לקשט. אלא מקומות שאני פחות מתחברת אליהם. בעבודה שלי אני מאוד פונקציונלית. אם יש פרטים מסוימים הם מופיעים בעבודה כי הם צריכים להיות שם. זו תולדה של חשיבה מאוד פרקטית. המסר והרעיון באים קודם ואחר כך הקומפוזיציה, הפרטים והצבעוניות משרתים את הדבר הזה. אחרת פשוט משעמם לי. לא יספק אותי לעשות משהו שהוא אך ורק קישוטי או אסתטי. זה משעמם אותי נורא. עם יד על הלב- בתור בנאדם שעובד ומתפרנס מאיור יש מקומות שבהם אתה צריך לשים את הדבר הזה בצד וגם זה משהו שלוקח זמן ללמוד. צריך למצוא את האיזון בחיים המקצועיים בין הילדה שרוצה לשחק ולבדוק ולהיות חופשייה לבין המקום שאתה מבין שאתה עובד מול בריף עם דד-ליין והגבלות מסוימות. אני מרגישה שהיום אני במקום שאני יכולה להגיד לא לדברים שאני מרגישה שאין לי שום חיבור אליהם וזו זכות גדולה.

אמרת שהרקע המשפחתי שלך הוא יותר בכיוון של חינוך. זה משהו שהיית רוצה להגיע אליו?

האמת שכן. אחרי בצלאל עבדתי במחלקת חינוך של מוזיאון תל אביב. פיתחתי שם סדנאות כמו סדנת הדפס וגם הדרכתי בין השאר בחוג קומיקס. זה היה ממש כייף. יש משהו בדיאלוג הזה עם ילדים ונוער (יסודי-תיכון) שהשאיר אותי מאוד חדה. בגלל שאיור זה מקצוע שהוא מאוד מבודד אז היציאה והדיאלוג הוא משהו מאוד מפרה וזה גם נורא כייף לראות שאתה באמת נותן משהו. היו ילדים שעניין אותם פחות והיו ילדים שממש התהלבו. אני זוכרת גם את עצמי ככה, הייתי הולכת בקיץ לחוגי אמנות דרך מוזיאון תל אביב ואני ממש זוכרת גם בתור ילדה כל מיני רגעי אה-הא! שהם עד היום דברים שאני חוזרת אליהם. היתי בחוג גרפיקה של הטכנודע שבגיל 8-9 לימדו אותנו לעצב לוגו. זה היה ממש הארדקור- עבדנו עם שולחן אור וזירוקס. בבצלאל התחלנו לעבוד עם מחשבים בשלב ממש מוקדם ואני ממש שמחה שהיתה לי גם את החוויה הידנית. גם כשאנחנו למדנו בבצלאל היה אפשר ממש בקלות לזרוק הכל למחשב ולעבוד משם. אני לא ממש הייתי בנאדם של מחשבים אז עשיתי הרבה שטויות. הבעיה עם מחשב היא שזה תהליך לא יצירתי. אתה זורק שתי צורות למחשב ומתחיל לראות מה קורה להן כשהן נפגשות או מתחסרות או שאתה מתחיל לתת פקודות שאתה לוחץ על כפתור ומקבל תוצאה- יש בזה משהו מאוד לא יצירתי. היה לי שלב כזה אבל הוא מהר מאוד נרגע וגם זה חלק מתהליך של למידה.

מאיפה את מקבלת השראה?

השראה יכולה לבוא מהמון כיוונים ולאו דווקא ממאיירים אחרים. יש רשימה לא קצרה בכלל של מאיירים שאני חוזרת אליהם תמיד, למשל Mary Blair, שעשתה רקעים לדיסני ו Miroslav Sasek שעשה את הסדרה של This is על כל מיני ערים בעולם. זה מתחבר גם למה שמעניין אותי באופן אישי- איור שהוא קצת דוקומנטרי או שמתכתב עם מרחב. היו תקופות שהסתכלתי עליו הרבה. חוצמזה היו גם דברים כמו הדפסים של קבוצת גשר מתחילת המאה הקודמת בברלין וגם הם התעסקו הרבה עם תיאורי סביבות בין היתר עם ברלין שבין המלחמות הפכה לאיזו מפלצת, דבר חי שתיעדו אותו עם המון פרטים. הרשימה היא ממש אינסופית. בבצלאל לצערי, גם כי הייתי צריכה לעבוד לא יכולתי אף פעם באמת לצלול לעומק מבחינת קריאה. זה מקום שהשלמתי ואני משלימה עדיין. זה היה לי מאוד חסר. במהלך הלימודים באופן אישי היה לי צמא מאוד גדול ללמוד ולחזור אחורה, היסטוריה של איור ישראלי ובכלל. אני משלימה את זה גם היום ואני אוהבת את זה מאוד.

9

באופן כללי יש קצת תחושה בבצלאל שנחשפים פחות לעיצוב ישראלי..

גם בזמן שלמדתי כאן מאוד הפריע לי שאתה לא יודע כמה אתה לא יודע. היו דברים בסיסיים שכיסינו אבל אני באמת שמחה על המקומות של העבודה שלי כמו מוזיאון תל אביב שנחשפתי בו להמון דברים. קראתי שם המון טקסטים. עצם העובדה שיש במוזיאון מחלקה שלמה של גרפיקה שרוב האנשים אפילו לא יודעים עליה ולנו היא כל כך רלוונטית, יש שם פשוט אוצרות. משום מה הדברים האלה פחות מוכרים או בתפיסה שלנו פחות נגישים אבל הם שם. יש שם המון המון חומר. נראה לי מאוד מתבקש למי שרוצה ללמוד את המקצוע. בגלל שבדור של המעצבים שפעלו פה בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, המון מהם הביאו איתם מסורות מאוד אירופאיות ואיכשהו חיבור אותם לתכנים מכאן ונוצר חיבור מדהים. ללמוד את זה זה נורא רלוונטי לנו. אני חושבת  שמעצב באידאל צריך להיות מאוד מחובר למקומיות שלו גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה וגם להיות רלוונטי לעולם.

היתה למשל תערוכה מדהימה של אוטה ווליש שהיה מעצב גרפי ומאייר ועבד פה בשנות ה40-50, זו תערוכה ענקית שהיתה באגף גרפיקה במוזיאון תלאביב. העושר והרמה של ההדפסים (בעיקר רשת) היה פה שפע מטורף, היה איור בכל מקום. בין אם זה כרזות פוליטות ובין אם פרסומים לכל מיני מוצרים. היה כאן שפע מטורף. זו היתה תערוכה מדהימה. שלחתי לשם כמעט כל בנאדם שפגשתי וזה שם שהוא אפילו לא מוכר.

לפני שעזבתי לגרמניה ועוד עבדתי פה היו לי מלחמות לפעמים. היה לי מקרה אחד שאני ממש זוכרת שעבדתי על טקסט מאוד מקומי למגזין כלשהו (קצת אחרי מחאת האוהלים) על משפחה שעברה לנדוד בקרוואן בארץ. מאוד התחברתי לזה מבחינת התוכן, והאיור יצא מאוד נועז מבחינת הצבעים והסגנון. היו לי ויכוחים על זה עם המעצבת כי הרגשתי שאני מפצחת משהו. זה היה עדיין שלב של למידה ולא ויתרתי על זה. בסופו של דבר זה התפרסם ובאותה שנה גם הוצג בניו יורק. זה היה שווה את זה וזה בדיוק המקום של איפה את מקשיבה לעצמך ולאינטואיציות שלך או לוקחת סיכון כי באמת לא עבדתי איתם יותר אחר כך. אחרי שמסיימים ללמוד צריך כל הזמן לבחור ולקבל החלטות וזה דברים שאחר כך באים קצת יותר באוטומט אבל בהתחלה יש המון למידה ומאמץ מנטלי. במקומות האלה באמת נורא חשוב ללכת אחרי איזה קול פנימי שצריך להקשיב לו ולסמוך עליו.

c

Air bnb Berlin mini site

למרות הסיכון?

צריך לזכור שהמקצוע הזה הוא קריאטיבי. נכון שיש לקוח ושחלק מהעניין של להיות מקצועי זה לעמוד בדרישות של הבריף אבל הרבה פעמים לקוחות במיוחד בארץ מגיעים ממקום של חוסר ידע. זה מיתרגם לפעמים גם לחוסר כבוד לתהליך עצמו או חוסר סבלנות. חשוב שנהיה במקום של להבהיר שזה תהליך יצירתי ובתהליך כזה אי אפשר לשלוט בדברים במאה אחוז. אחרי כמה שנים כבר די ברור שהדברים ייראו ככה או ככה אבל זה גם לא מדע מדויק. בשביל שהתהליך והתוצאה יהיו מוצלחים מה שבעיקר צריך זה תקשורת טובה ומקום של הרבה כבוד למאייר כאדם יוצר שעובר תהליך יצירתי עם הפרויקט ולאפשר לו את החיפוש הזה. זה דיאלוג ויש בו מתח מסוים שצריך לשמור עליו והוא בריא אבל גם המגבלות חשובות בתהליך היצירתי. אסור להרוג את המקום המחפש והבודק כי זה דברים שרואים אם הם נמצאים או לא בתוצאה הסופית.

את יכולה לדמיין את עצמך נשארת מאיירת כל החיים?

כן. קודם כל כי ניסיתי לעשות מלא דברים אחרים. הייתי מלצרית המון שנים, עבדתי בקיוסק, בחנות בגדים, בטלמרקטינג. המקומות האלה לימדו אותי המון. התבוננות זה משהו שבתור מאייר זה חלק מאיך שאתה חווה את העולם וזה מקומות שאיפשרו לי מאוד להתבונן. המפגש הזה עם אנשים תמיד נורא עניין אותי. אני לא מצטערת על אף אחת מהעבודות האלה. זה איפשר לי לצבור המון סיפורים שאני מקווה שאני משתמשת או אשתמש בהם. בשנים שגרתי בארץ חוויתי המון תסכול על בסיס יומיומי ואני חייבת להדות שלא הייתי אופטימית כל כך. לא ראיתי איך אני מתקדמת מבחינת קריירה. היה קשה להתפרנס. החוויות של עבודה עם לקוחות מקומיים היו מאוד מתסכלות. בשנים הראשונות היה שילוב של רצון גדול להצליח ולהתאבד על זה לצד מקום שהוא מפוקח ומבין ורואה שללחיות פה יש מחיר. יכול מאוד להיות שאם הייתי נשארת פה דברים היו נראים אחרת. מצד שני להתחיל את החיים, לעבור לבד לארץ אחרת בלי לדבר את השפה, זה הארדקור. אני חושבת שעשיתי את זה כי היתה לי איזו תחושה שזה ישתלם וזה יהיה שווה את זה. יש לי חברים מבצלאל שנמצאים שם (לא המון), ויש המון אנשים קריאטיבים, גם איתי בסטודיו. המון שנים עבדתי בבית כי הרגלתי את עצמי לזה עוד מהארץ ועכשיו פתאום הבנתי שסטודיו זו אופציה.

3

Postcards to Alphaville חלק מפרויקט

יש געגועים? בא לך לחזור?

אני מתגעגעת לזה שפה אני מרגישה שאני הרבה יותר במגע עם אנשים. השיח הוא משהו שמאוד חסר לי. כשהייתי פה (ישראל) הייתי נפגשת כל יום עם מישהו שעושה משהו ומדברים על איזשהו פרוייקט. זה משהו שאני מאוד אוהבת בארץ. האינטנסיביות הזו. בברלין כידוע יש גם קצת מנטליות של צ’ילנס שקשה לי איתה. זה שאנשים בגיל 30 עדיין עושים פנזין לכייף, שזה מתוק ומקסים והם עובדים על זה בשיא הרצינות ונורא קשה, אבל זה פנזין. אני תוהה למה זה קשה לי? למה זה רע? זה הרי הכי חמוד ומקסים. ל”פה והטלפיים” יש שיר על ברלין שנקרא “חנות הממתקים” וזה הכי ככה. זה מן מגרש משחקים. אנשים עושים דברים, עובדים על כל מיני פרוייקטים שבא להם, באיזי, ואני הבאתי לשם איזו מנטליות מתוך איזה דרייב אישי שלי, של לעבוד קשה. אני קצת מביאה את זה מהבית, מהמשפחה שלי, מבצלאל ומישראל. אנשים בארץ עובדים מאוד קשה וזה מוסר עבודה מטורף, בין אם הם מעצבים ובין אם בכל תחום אחר. הבאתי אתי את זה לשם וזה יוצר מן דיסוננסים מצחיקים כי זה לא תמיד מובן לסביבה ולי זה נראה נורא טבעי. העבודה בגרמניה מאוד שונה כי גם אם זה איור למגזין הדד-ליין יהיה מאוד מרווח. דברים שם מתוכננים ברמה של חצאי שנה קודם, יש עודף זמן שזה גם משהו שמעניין להבין איך מתנהלים איתו.

זה טוב בעינייך?

זאת שאלה. מצד אחד זה באמת מאפשר, אם רק תרצי, לבדוק דברים ולהפוך אותם ולשנות ולקרוא על דברים ולהעמיק בהם ולהגיע למקומות שאת כבר הולכת לאיבוד. ואז מגיע שבוע לפני הדד-ליין וכשיש לחץ אז קורה משהו. ובינינו- זה קרה לי יותר מפעם אחת, כי ככה אנחנו.

הרגע האחרון הזה, כמה שאנחנו אוהבים לשנוא אותו, אני חושבת שזה לא סתם שכל כך הרבה אנשים עובדים ככה. באמת יש משהו ברגע האחרון, מעבר לזה שאין ברירה ואז עושים, שהוא מפתיע. עודף זמן הרבה פעמים מבלבל ומוציא מפוקוס. בסופו של דבר תהליך יצירתי הוא גם תהליך של קבלת החלטות ועודף זמן הרבה פעמים הוא אוייב מאוד גדול של לקבל החלטה. כשאין זמן אז חייבים לקבל החלטה. ככה או ככה יכול להיות שזו לא ההחלטה הנכונה אבל זה הדבר הכי חשוב בעולם. מה שנעשה – נעשה, אבל הוא נעשה מתוך בחירה. המקום הזה של לבחור, הרבה פעמים מגיעים אליו כי אנחנו לא מספיק סומכים על עצמנו כשיש לנו שמונה חודשים למרות שלרוב הדבר הראשון הזה שעולה בראש, הוא התשובה. אבל הרי לא נלך עליו, נבדוק עוד 50 אפשרויות בשביל בסוף לחזור לראיון הראשון.

דווקא בבצלאל אומרים לנו המון פעמים לא ללכת עם רעיון ראשוני כי בדרך כלל הוא פחות מעניין ויותר בנאלי.

זה נכון. אני מכירה את זה בעיקר מאיורים לעיתונות. בסקיצות שלי אני בדרך כלל לא אשלח את השלוש הראשונות כי זה הדברים הכי טריויאלים. המוח צריך להקיא החוצה את הרעיונות הכי בנאליים. אבל אני מדברת פחות על רעיונות ספציפיים אלא יותר על גאט פילינג. בא לי לעשות הדפס משי. זה הדבר הראשון שבא לי לעשות ונורא חשוב להקשיב לזה. אחר כך יש בחירה ושקילה של מה ריאלי ומה לא. אבל המקום הראשוני של הדבר שבא לך לעשות ואת נמשכת אליו הוא מקום שנורא חשוב להקשיב לו. פחות מבחינת רעיון או קונספט אבל יותר בקטע של אינסטינקטים.

קורה שכבר קיבלת החלטה והפרויקט נגמר ובסוף את חושבת שהיו דברים שיכולת לעשות אחרת?

לא. בחיים זה קורה לי הרבה אבל דווקא כאן לא. האנרגיה שמתבזבזת מזה היא כל כך גדולה שאין בזה שום טעם. אני כן לומדת המון מכל פרויקט על הדרך אבל אף פעם זה לא קרה לי ואני חושבת שזה סימן טוב. כנראה שיש כבר איזה סינכרון של גאט פילינג והחלטות מושכלות. לא קרה לי מצב שאמרתי “וואי, זה היה צריך להיות משהו אחר לגמרי”. אם באמת באמת חושבים על ריבוי האפשרויות – זה אין סופי. וזה בדיוק הקסם והיופי במה שאנחנו עושים. זה מגרש משחקים חסר מגבלות ועם חופש מטורף ובתוך זה יש רצף של בחירות שחייבים לעשות וצריך ללמוד איך. זה בא המון ממקום של נסיון והבחירות האלה נעשות עם הזמן יותר ויותר אוטומטיות. היום אני כבר לא מוצאת את עצמי חסרת אונים מול הדבר הזה. יש איזושהי אוטומציה של הרבה מהדברים האלה שבהתחלה הם מאבק אבל המאבק הזה אחר כך משרת אותנו כי הוא מלמד אותנו המון.

g

Air bnb Berlin mini site

תגובות