"כשאני מקבל טקסט מאנשים אחרים נדיר שאני אומר לעצמי 'זה הטקסט שחיכיתי לו'. אולי זאת הנקודה בה אתה נהפך לאמן, כשאתה מפסיק לחכות לפרוייקט ומתחיל משהו בעצמך"
סגנון קשור לדרך בה אתה זז; שיחה עם הנינג ווגנברת׳
מאת אורית ברגמן ומעין לויצקי
08.09.16

את הנינג ווגנברת’ (Henning Wagenbreth) פגשנו לראשונה במאי 2015 בברלין, במסגרת פרוייקט ״קרטופל״ שנולד בהזמנת קרן פורום העתיד גרמניה־ישראל. הקרן ביקשה מאיתנו ליצור פרוייקט שיגיב לתכני הכנסים שיערכו לציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל. כתבנו להנינג שנשמח אם יצטרף לפרוייקט שלנו, וכך מצאנו את עצמנו שם לארבעה ימים, שבעה מעצבים ומאיירים (מברלין ומהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל), עובדים יחד בחדר קטן מבוקר עד לילה, שותים יותר מדי בירה ומפיקים מדי יום עבודות ויזואליות המתכתבות עם התכנים השונים שעלו בכנס.

בנובמבר 2015 נפגשנו שוב, הפעם ביפו, בכנס השני של הקרן, בו תיעדנו את הסדנאות השונות באמצעות כרזות. בביקור זה העביר הנינג סדנת אמן במחלקה לתקשורת חזותית לסטודנטים לאיור בשנה ד׳. הנינג הוא וירטואוז של ממש, והעבודה לצידו היתה מרתקת. ניצלנו את הביקור שלו בארץ לשיחה על כל מה שעוד רצינו לשמוע עליו ועל עבודתו.

***

ווגנברת׳, יליד מזרח גרמניה, הוא מאייר ומעצב בעל שם עולמי המתמחה במגוון דיסציפלינות. הוא אמן קומיקס, מאייר ספרים, אמן הדפס, מעצב פונטים, מעצב כרזות, בולים ועוד. עבודתו נטועה עמוק במסורות הדפוס והגרפיקה של מזרח גרמניה והאקספרסיוניזם הגרמני של ראשית המאה ה־20. עבודותיו הוצגו במוזיאונים ברחבי העולם, וזכו בפרסים רבים. בשנת 2000 זכה אחד מספריו בתואר ספר הילדים המאויר היפה ביותר בעולם במסגרת תחרות ה־Stiftung Buchkunst. הקוראים בעברית מכירים את איוריו מאנתולוגית הקומיקס “ברלין  תל־אביב” של קבוצת אקטוס. החל מ־1994 הוא נושא בתפקיד פרופסור לאיור ב־UDK בברלין, ובשנת 2008 הוא נבחר ל”מרצה הטוב לאיור” מטעם המגזין הבינלאומי לאיור 3×3.

הנינג לפני קיר תוצרי פרוייקט "קרטופל", ברלין, מאי 2015

הנינג לפני קיר תוצרי פרוייקט “קרטופל”, ברלין, מאי 2015

מסקרן אותנו לשמוע ממך איך היה לגדול במזרח גרמניה ואיך צמחת כאמן משם, כי זה בוודאי שונה במובנים רבים מלגדול כאמן במערב גרמניה.

“מעולם לא חשבתי להיות אמן, אבל בשנים האחרונות אני מבין שהפכתי לכזה, מבלי באמת לרצות להיות כזה.”

מה רצית להיות?

“מה שאני אוהב בעיצוב גרפי הוא להיות איש מלאכה, להיות נותן שירות לאנשים שזקוקים לפתרון עיצובי, לספרים, טיפוגרפיה ופוסטרים. כשאתה צעיר אתה לא משוכנע שיש לך מספיק מסרים להעביר כאמן, כי אתה צריך הרבה אגו, ואולי לא היה לי מספיק אגו. בזמנו אהבתי לעשות עיצוב כמיכל, מבלי ליצור גם את התוכן. זו הסיבה שלא רציתי ללמוד ציור למשל. ניסיתי לעבוד בעיצוב תפאורה לתאטרון, הגעתי דרך חברים למעצב תאטרון ידוע בברלין, הוא הסתכל על העבודות שלי ואמר קודם כל האיורים שלך קטנים מדי, שנית אתה לא קורא מספיק ולכן לעולם לא תהיה מעצב תאטרון. זאת הסיבה שהחלטתי ללמוד עיצוב גרפי. אפשר להמשיך להתחמק מהשאלה על מזרח גרמניה?”

אתה לא חייב לענות.

“האמת, זה מעניין, כי אתה אף פעם לא באמת יכול לדעת. אני בא ממזרח גרמניה ממשפחה של מדענים. על האוניברסיטה והמכון לביולוגיה שבו עבדו ההורים שלי פיקחה המפלגה הקומוניסטית ולא היה הרבה חופש. לא שלא היה בכלל, אבל כן היה פיקוח על דפוסי חשיבה, ואם לא היית חבר במפלגה לא יכולת להתקדם בקריירה. אפשר היה לדבר על דברים מסויימים בבית, אבל היו דברים שאי אפשר היה לדבר עליהם בפומבי, או בבית ספר. ההורים שלי היו תמיד מפוחדים מהשטאזי. באותו זמן הכרתי כמה אמנים, והם היו בעיניי עצמאים וחופשיים. היית צריך לקבל אישור מאיגוד האמנים כדי לעבוד כעצמאי, אבל כמובן שזו גם היתה דרכם לשלוט על האמנים. אהבתי את החיים שלהם שנראו לי הרבה יותר עצמאיים, וזה מה שמשך אותי לשם. רציתי עצמאות שתקרב אותי אל חיים שנראו לי יותר נורמלים ופחות נשלטים ע״י אחרים.”

מסורות הדפוס והגרפיקה של מזרח גרמניה והאקספרסיוניזם הגרמני. כור האיור של ווגנברת'

השפעת מסורות הדפוס והגרפיקה של מזרח גרמניה והאקספרסיוניזם הגרמני. כור האיור של ווגנברת’

אולי זה רק נדמה לנו, אבל נראה שלאמנים שבאו ממזרח גרמניה יש סגנון מאוד יחודי, אחר, שונה מסגנון מערב גרמניה. אתה מסכים?

“קשה לומר. הרבה ציירים ידועים הגיעו ממזרח גרמניה. זה לא אומר שלא היו אמנים טובים במערב כי כמובן שהיו, אבל אולי האמנות עבור אותם אמנים במזרח היתה יותר אקזיסטנציאליסטית בגלל שעשו אותה אחרי ששעות העבודה הרגילות נגמרו. האמנות היתה המקום שבו יש מעט יותר חופש ביטוי והבעה עצמית, מסרים חבויים, כל מה שלא היה לו מקום ציבורי או תקשורתי. סיבה נוספת היא שאמנים היו יותר עצמאים כלכלית במזרח גרמניה.”

למה יותר מאשר במערב?

“כי לכל אחד היה בית, גם אם התנאים היו בסיסיים, היה לך כל מה שאתה צריך. היה לכולם גג מעל הראש ובמה לחמם את הדירה שלהם, והכל היה מאוד זול. לא כמו היום, אני רואה איך הסטודנטים שלי וגם קולגות שלי נאבקים כדי לשלם את שכר הדירה שלהם. אי אפשר לקרוא לזה באמת מדינה חופשית, כי אתה במאבק קיומי. באותה תקופה כסף לא היה כל כך חשוב כמו היום. אפשר לחשוב על זה כעוד סיבה לעובדה שאנשים היו יותר חופשיים לפתח את השפה הויזואלית שלהם.”

זה באמת מאפשר ליצור כשאתה נקי מהצורך לעשות דברים פופולרים כדי להרוויח כסף, יש לך זמן לפתח משהו לגמרי נקי.

“נכון, אלמנט הזמן ואלמנט הכסף. בשנתיים אחרי הלימודים שלי לא הייתי צריך לעבוד עבור שכר דירה, הצרכים הבסיסיים סופקו והכסף שהרווחתי היה רק עבור האקסטרה. זה גם דבר שצריך לזכור כשמבקרים את השיטה הקומוניסטית, היא הפחיתה הרבה מאוד לחץ כלכלי. אני רואה איך סטודנטים היום מפחדים שארט־דיירקטורים לא יאהבו את עבודתם וזה משנה את החשיבה שלהם ואז גם את הקו האיורי שלהם.”

ומגדיל את כמות האומץ הנדרשת לעשות ולהיות אחר מהמקובל. אתה משתמש הרבה בטכניקות הדפסה ישנות. אתה יכול לספר לנו על זה?

“עבדתי בבית דפוס לפני הלימודים שלי. זה היה דפוס אופסט שבו הדפיסו את ספרוני החוקים של מזרח גרמניה. שם למדתי על פילם, על פלטות, הרבה על כימיקלים שהשתמשנו בהם אז ליצירת הפלטות, לפני שלמישהו היה אכפת מאיכות הסביבה… אחרי זה התגייסתי לצבא לשנה וחצי ולאחר השחרור הלכתי לעבוד בבית דפוס אחר בברלין שבו הדפיסו הרבה מעצבים ואמנים. שם למדתי הרבה על צבעים, על ערבובי צבעים ואיך דפוס באמת עובד. והידע הזה גם עזר לי לדעתי להתקבל לבית הספר לאמנות. כפי שאמרתי, תמיד עניין אותי להיות איש מלאכה, להתמחות ולהבין בסוגיות הטכניות של המקצוע, איך כל דבר עובד ולמה.”

נראה שבעבודה שלך אתה חושב מראש על איך זה יודפס, לפני שאתה מתחיל לעבוד. זה נכון?

“כן, אני תמיד חושב איזה מין ספר אני עושה עכשיו, כמה עותקים, מי ידפיס אותו, וזה בגלל שאני רוצה שכל ספר יהיה ניסוי כלשהו. הספר מותאם לנתונים האלו. למשל בספר השני שלי נפגשתי עם המו״ל והחלטנו שאנחנו רוצים להפיץ אותו לארצות נוספות שידפיסו אותו בשפות שונות ואז הבנתי שזה לא הזמן הנכון לניסויים בדפוס מורכב. הפקת דפוס מורכבת גם מייקרת את הספר ואז הוא נמכר פחות ויופץ פחות, וגם לא באמת ניתן לפקח על הדפסה שתתבצע בברזיל למשל. אז במקרה הזה עשיתי הדפסת cmyk פשוטה. אבל אם זה מודפס קרוב ואני מכיר את הדפס, אני תמיד מנסה לעשות משהו מיוחד. אני חושב שזה גם מתקשר למזרח גרמניה ולפולין, החוסר בטכנולוגיה מודרנית שאילצה אותך למקסם אפשרויות בטכניקות ישנות ובעבודה ידנית שדרשה פחות כסף, זמן ומאמץ.”

איורים בשלושה צבעים.

איורים בשלושה צבעים.

Paris_02

Taipei_Scooters

נראה שאתה מתעקש לעשות את כל התפקידים בכל עבודה  אתה המאייר, הטיפוגרף, המעצב. למה?

“אני לא סומך על אף אחד (צוחק). עבדתי עם מעצבים גרפים כמה פעמים, אבל לא תמיד הייתי מרוצה, שזה נורמלי. יש טיפוגרפים שרואים את עבודתם ככזו שחייבת להיות בעלת נוכחות משל עצמה מול הדימויים, ולדעתי הטיפוגרפיה והאיור צריכים לשרת האחד את השניה ולא להאפיל עליהם. היום אני עושה את הטיפוגרפיה בעצמי, אבל מה שכן היה מעניין בעבודה עם אחרים היא שכשנכנסת אישיות נוספת לעבודה יש תמיד איזה מאבק קטן, התמודדות, שיוצא ממנה משהו. אבל, יש לך פחות שליטה על התוצאה. בעבודה שאני עושה לתאטרון יש לי הכי מעט שליטה, זו עבודת צוות. אז אתה צריך להתווכח ולהלחם על הרעיונות שלך. וככה גם כשעובדים שניים על ספר. ולרוב אני פשוט אוהב לעבוד לבד. אני גם מעצב את הפונטים שאני משתמש בהם. שזה דבר נפלא לעבודה על ספר ואני מאוד אוהב לעשות את זה.”

אתה מעצב פונטים יחודיים לספרים שלך? כמה פונטים עיצבת עד כה?

“כן, אבל יש לי רק אחד שהוא למכירה  ״prater״. את השאר לא הצעתי לחברות פונטים, כי החוזים כבר לא כל כך טובים והתשלום לא גדול אז חשבתי כבר לשמור אותם לעצמי. אולי אשחרר אותם עוד כמה שנים, אחרי שאעבוד איתם בלעדית. לפעמים זה פשוט מוזר לראות את הפונט שלך בעבודה של מישהו אחר…”

לאחרונה אתה עובד יותר בפרוייקטים שאתה יוזם.

“אחרי שאתה עובד על ספר שנתיים־שלוש, אתה חייב לחגוג את סיומו איכשהו. זו סיבה אחת לערוך ארועים מיוחדים סביב השקה כזו. סיבה שניה היא התחרות הגדולה בענף המו״ל שמצריכה פרוייקטים חדשים. למשל פרוייקט שעשיתי עם התאטרון התחיל כשביקשתי משחקן אחד להקריא את הספר בפתיחה, וניגנתי מוזיקה שם, ואז ביקשנו משחקן אחר להצטרף ומשם זה גדל וגדל והצטרף גם במאי וזה המשיך יותר מאוחר לערב פרפורמנס בתאטרון, ולפתע נהיה הפרוייקט הזה שהוא בין ספר למופע, עם הקרנות של הדימויים, והקרנות של חיתוכי נייר על פרוג׳קטורים ועכשיו נראה שנציג את זה כמה פעמים בשנה.

“לפעמים אני חושב שספר הוא רק המדיום. כשאתה הולך לירידי ספרים ומדברים שם על החומר של האובייקט, שהוא עשוי מנייר כזה ובהדפסה כזו, וזה נראה לי מוזר, כי הספר הוא בעיקר המדיום. ואת אותו סיפור אתה הרי יכול לספר גם במדיומים אחרים. עבור מוזיקאים זה טבעי שהם לא יכולים להתפרנס רק ממכירת האלבומים שלהם לכן הם מתפרנסים גם מההופעות שלהם. אני יוצר עבור המוזיקאים את עטיפות התקליטים ואז הם מנגנים עבורי בהופעות. כך אני יכול לעשות הפקות יותר גדולות. אם הייתי צריך לשלם למוזיקאים עבור החזרות וההופעות זה היה עולה לי יותר מכל מה שהרווחתי מהספר ולא הייתי מצליח להעלות את ההצגה.”

מהו פרוייקט החלומות שלך?

“לעשות סרט בתלת מימד. בעצם סרט ב־2.5 מימדים. קצת כמו הפרוייקט שעשיתי עם סטודנטים לאנימציה בצרפת לערוץ Arte הצרפתי בשם le laboratoire d’images. יצרתי את האיורים לסיפורים קצרים באורך שלוש דקות וסטודנטים מכמה בתי ספר בצרפת יצרו את האנימציה בתלת מימד. אחרי הנסיון הזה חשבתי על אנימציית 2.5 מימדים. הרי אי אפשר להתחרות בפיקסר, אבל יש הרבה נסיונות שניתן לעשות בין תלת מימד לדו מימד באנימציה. לשחק יותר עם האיור, האנימציה והאבסטרקטיות שהאיור מאפשר.”

הפוסטר לפרוייקט

הפוסטר לפרוייקט

אתה אוהב לכתוב את החומרים עליהם אתה עובד?

“אני מנסה תמיד, אבל זה קשה, ולפעמים אני חושב שאני לא צריך לעשות את זה כי לכתוב לוקח לי הרבה זמן. אבל אני חוזר ומנסה שוב ושוב כי כשאני מקבל טקסט מאנשים אחרים נדיר שאני אומר לעצמי  זה הטקסט שחיכיתי לו. אולי זאת הנקודה בה אתה נהפך לאמן, כשאתה מפסיק לחכות לפרוייקט ומתחיל משהו בעצמך. הרגשתי שאני צריך לחכות עם הכתיבה. האנשים שהכרתי מהתאטרון עבדו כאסיסטנטים ואחר כך עבדו על הצגות של אחרים, ורק בשנות הארבעים שלהם הם הרגישו שיש להם מה להגיד בעצמם והתחילו לכתוב. אני הרגשתי הרגשה דומה. אני חושב שזה כמו ההבדל בין לנגן ולכתוב מוזיקה. יש ילדי פלא שיודעים לנגן באך נהדר בגיל 10, אבל זה לא אותו הדבר כמו לכתוב את היצירה. כשאתה צעיר אתה יכול לאייר יצירה של מישהו אחר, אבל בשביל לכתוב אני חושב שאתה צריך להיות בגיל מבוגר יותר, עם נסיון יותר עשיר. יש אנשים צעירים שיכולים גם לכתוב, אבל אני לא הייתי כל כך מוכשר כמוהם.”

הרבה אנשים יצירתיים מישראל, ביניהם מאיירים, עוברים בשנים האחרונות לברלין. בברלין יש היום כ־30,000 ישראלים, אתה מבין למה הם בחרו דווקא את ברלין?

“ברלין זולה יחסית לערים שמסביב, גם מפריז מגיעים אנשים. היא גם חיה על האגדה של עצמה, על שנות ה־20 הזוהרות, סיפורים של הימים שלפני המלחמה, בתי הקפה, התרבות והמוזיקה. הדימוי הזה עדיין קיים ומושך אנשים. הרייך השלישי, המלחמה ואחר כך השנים עם החומה הרסו את העיר, ועכשיו היא מנסה להגדיר את עצמה מחדש כעיר. אין הרבה עסקים בברלין, עכשיו מתחילים לראות סטארט־אפים. מעולם לא עבדתי עבור לקוח פרטי בברלין, רק עבור מוסדות ממשלתיים כי להם יש כסף. הכלכלה בברלין עוד לא התאוששה.

“אבל גם בברלין מאוד קשה להוציא ספרים, המצב של השוק מאוד מסובך. לכן אני תמיד אומר לסטודנטים שהם צריכים להיות גמישים ולדעת לעשות יותר מדבר אחד. הם צריכים להחליט אם הם רוצים לפתח את הסגנון שלהם ולעבוד כמו אמנים ולמצוא עבודה אחרת שתכניס כסף, או לקחת גם עבודות לא בסגנון שלהם ולנסות לחיות מאיור בלבד. אני למשל מתעסק גם בעיצוב, כשאתה עושה יותר מדבר אחד אתה פחות נפגע אם השוק משנה כיוון.”

איזה עצות נוספות יש לך לסטודנטים ומאיירים צעירים?

“כל אחד, בלי קשר אם הוא מאייר או לא, צריך להבין מה גורם לו שמחה בחיים. זה לא רק כסף, לא רק אמנות, לא רק משפחה, אתה צריך להבין איזה סוג אדם אתה ולעשות איזון טוב בשבילך בין הדברים. יש מאיירים שמתחילים לחשוב רק כשהטלפון מצלצל, ובשאר הזמן הם יכולים לצאת לגלוש. לי יש רעיונות שאני רוצה להוציא לפועל כדי להוכיח לעצמי שאני חי ופועל בעולם. לפעמים אנשים קרובים אלי משלמים את המחיר אם אני מגזים בעבודה כזאת. אני גם מלמד, לא רק בשביל הכסף, למרות שהכנסה קבועה זה משהו חשוב, אלא גם כי אני אוהב את החלפת הרעיונות עם סטודנטים. כשעובדים כעצמאים לא פוגשים הרבה אנשים, כמאייר אתה יכול לעבוד על ספר לבד במשך שנה בלי לעזוב את הבית, הלימוד נותן לי גם סביבה חברתית.

“אני ממליץ לסטודנטים לעבוד בקבוצות, גם בלימודים וגם אחריהם. קבוצה של 3-5 אנשים יכולה להשיג יותר תשומת לב, יכולה להוציא לאור יחד חוברות וספרים. אנשים חושבים שלקבוצה יש תוכנית, קל יותר לשכור יחד חלל לתערוכה במקום לחכות לגלריה שתזמין אותך. ואני אומר להם שאנשים מחפשים דברים חדשים, ולכן יש להם סיכוי טוב. שיעבדו קשה בלימודים, כדי שיהיו גאים בפרוייקטים שאיתם הם יוצאים לשוק. שיעשו לעצמם אתר, זה פותח את העולם בשבילם.

“מורה שלי אמר לי פעם שבשנה הראשונה שאני עובד אני חייב מדי פעם לומר ללקוח, אפילו אם אני גווע ברעב, שאני לא יכול לקחת את העבודה שלו כי אני טובע בעבודה ואין לי זמן. הם יחזרו בחודש הבא. זה בדיוק ההפך מלהכין תיק עבודות וללכת לדפוק על דלתות לראיונות, אתה נראה מתחנן ואנשים חושבים שכנראה אתה לא מאייר טוב אם אתה חייב לעשות את זה. זה קרה לי פעם. כשעברתי לסן פרנסיסקו לשנה והייתי חייב להרוויח כסף גם בשבילי ובשביל הבן הקטן שלי. הכנתי 50-60 חוברות קטנות ששלחתי לארט דירקטורים  קיבלתי רק עבודה אחת קטנה מהדבר הזה. העבודה הזאת אפילו לא החזירה את עלות הדפסת החוברות.”

איך היתה החוויה עבורך לעבוד עם עוד שישה יוצרים בפרוייקט המשותף שלנו ׳קרטופל׳

“מעולם לא ציירתי בכנס, זה תחום שגדל עכשיו באיור. עושים את זה בדרכים שונות, לפעמים עובדים דיגיטלי, לפעמים מציירים בגדול, אפילו נותנים למאייר מעלית כדי שיגיע לכל הקיר. בעבודה על הקיר שיצרנו בפרוייקט קרטופל בברלין הבנו תוך כדי עבודה מה לעשות. שמחתי שבסוף ראיתי אנשים עוצרים, מסתכלים, צוחקים ומצביעים של דברים. התחלתי מפורטרטים, בהתחלה של אנשים מהקבוצה, זאת היתה דרך מעניינת להתחיל ולהכיר, ולאחר מכן גם של אנשים בכנס.”

קבוצת "קרטופל". מימין לשמאל: סופיה מרטינק, מעין לויצקי, הנינג ווגנברת׳, אורית ברגמן, להב הלוי, פאול פאטצל, קובי לוי

קבוצת “קרטופל”. מימין לשמאל: סופיה מרטינק, מעין לויצקי, הנינג ווגנברת׳, אורית ברגמן, להב הלוי, פאול פאטצל, קובי לוי

האם יש הבדל בין שיטות לימוד האיור בין בצלאל ל־UDK?

“כן, אצלכם יש הרבה מורים, ב־UDK, האקדמיה בה אני מלמד, אני המורה היחיד לאיור. יש הרבה נושאים באקדמיה, עיצוב תוכן, איור, מולטימדיה וכולי, אבל רק מורה אחד לכל נושא. כשיש הרבה מורים יש הרבה שיטות לימוד, וזה יתרון, אבל אז בתור מורה אתה לא מכיר מספיק את התלמיד, ולכן אתה יכול לעזור לו פחות. אני יכול ללוות תלמיד שנה שלמה בפרוייקט, שזה יתרון, אבל אם הוא לא מסתדר איתי הוא תקוע איתי לשנה שלמה.”

מה היית מייעץ למורים לאיור?

“בלימוד אצלי מחליפים פרוייקט כל סמסטר, והם לומדים איתי שלוש שנים. אני מנסה לתת להם תרגילים מתחומים שונים, פרוייקט ספר, איורים לעיתונות וכולי ובו זמנית הם עובדים על תרגיל בו הם ממציאים את התוכן. מאייר צריך לדעת להמציא לעצמו פרוייקטים ולהיות אקטיבי. אני משתדל להביא עוד אנשים מתחומים שונים לשיעור, למשל כשלימדתי על איור לספרי ילדים הבאתי סופר שלימד איתי. אני חושב שזה חיוני שמאיירים ילמדו להתייחס לטקסט. הבאתי גם במאי תיאטרון שסיפר להם על אחת הדמויות מקומדיה ד׳לארטה. הם יצרו קומיקס המבוסס על הדמות ואז היו צריכים להציג אותו. חשוב שתלמידים ילמדו לעמוד ולהסביר את העבודה שלהם, ואם הם יכולים לעשות זאת בהומור זה אפילו יותר טוב. שנה אחת שרנו כולנו קאנון במקהלה בבקרים. כדי ליצור אמנות אתה צריך לקחת נשימה עמוקה. אני עושה איתם סמסטר של עבודות פוליטיות, ואחד של איור בתלת מימד, לא על המחשב אלא בעולם האמיתי. אני מלמד אותם להיות גמישים בעבודות שהם יוצרים.”

עם משתתפי הסדנה בבצלאל

עם משתתפי הסדנה שהעביר בבצלאל

 

מה לדעתך גרם להצלחה שלך כמאייר?

“אני מצליח במובן שאני שמח עם מה שאני עושה. תלמידים שואלים אותי איך מצאת את הסגנון שלך, אני לא אוהב את השאלה הזאת, אני מנסה להשתנות ולחדש כל הזמן. פעם שאלתי את המורה שלי אותה שאלה. הוא שתק שתיקה מזרחית כזאת ואז הוא אמר לי “הנינג, אמן לא מנסה ליצור סגנון, אם אתה ישר ועובד קשה אולי הסגנון ימצא אותך”. וזה נכון, אנשים שעושים משהו אחד ואז חוזרים עליו שוב ושוב, הם מתים. אני מנסה לעשות נסיונות בעבודה שלי. אנשים אומרים לי שכל מה שאני עושה מזוהה מאוד עם העבודה שלי, אבל זה לא משהו שאני מנסה לעשות. אני חושב שסגנון קשור לדרך בה אתה זז, לביוגרפיה שלך ולמי שאתה. זה לא משהו שאתה יכול להחליף.”

http://www.wagenbreth.de/

 

תערוכת היחיד של הנינג, שמוצגת החודש בגלרייה ארט פקטורי, פריז.

תערוכת היחיד של הנינג, שהוצגה בגלרייה ארט פקטורי, פריז.

Henning Wagenbreth Studio from Henning Wagenbreth on Vimeo.

תגובות