"להיות בירושלים זה יתרון וחסרון. מצד אחד אתה נמצא על העורק הראשי של הכשרון, כי יש פה את האקדמיות מהטובות בארץ, גם בפיתוח וגם בעיצוב. זה שימושי וחשוב להיות קרוב לאקדמיה ולקהילה של הסטודנטים. מצד שני, עדיין יש מגמה חזקה בקרב הסטודנטים של לסיים את הלימודים ולעזוב את ירושלים. זה כן משהו שאנחנו מוצאים אותו כאתגר מבחינת גיוס, אבל זה לאט לאט משתנה."
“פתאום זה היה תלוי באיך אני חושבת, מה אני רואה, מה אני מזהה שצריך לעשות ומהו הכיוון שצריך ללכת אליו”
מאת משה רוזנשיין
22.05.16

המשרדים של חברת לייטריקס ממוקמים בקצה הרחוק של קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, במבנה קטן וצנוע, הכי רחוק שאפשר לדמיין ממגדלי הזכוכית של הרצליה. עובר אורח לא היה מנחש שמדובר באחד הסטארט־אפים המצליחים בארץ בתחום המובייל. האפליקציה הראשונה של לייטריקס, פייסטון, נמצאת כבר שנים בעשירייה הפותחת של חנויות האפליקציות של אפל וגוגל. אנלייט, האפליקציה החדשה של החברה, זכתה לביקורות אוהדות ולפרס אפליקצית השנה של אפל ל־2015, ביותר משמונה מדינות. מדובר באפליקציות לעריכת תמונות בסמארטפון, כאשר פייסטון מתמקדת בעריכת פורטרטים, ואנלייט מציגה מגוון ענק של כלי עריכה — סוג של פוטושופ למובייל. ישבנו לדבר עם איילת בטיסט, המעצבת הראשית של לייטריקס ובוגרת בצלאל, על הדרך שהביאה אותה לחברה, מחשבותיה על תהליך העיצוב והפיתוח, וקים קרדשיאן.

***

קודם כל מזל טוב על הזכייה בפרס אפליקציית השנה של אפל. איך זה מרגיש?

“מרגש כל פעם מחדש. זה משמח להיות במקום שבו אנחנו מצליחים להמשיך לרגש את עצמנו. כבר היו לנו הצלחות בעבר ולאט לאט אתה כן נהיה אדיש לזה, זה קורה באופן טבעי. בפעם הראשונה שכותבים עליך בבלוג אתה אומר וואו, אתה נורא מתרגש, ואחר כך זה דועך. אבל עדיין קורים דברים שמפתיעים אותנו, וזה מדהים.”

יש טקס להענקת פרסים לאפליקציות בסגנון האוסקרס?

“אם יש אז אנחנו לא קיבלנו כרטיס, אבל עשינו טקס משלנו.”

בואי נדבר קצת עליך. ספרי קצת על הדרך שלך מבצלאל לכאן.

“אני חושבת שהסיבה שהלכתי לבצלאל היתה התובנה שאני מתרגשת ומקבלת סיפוק מדברים אסתטיים ומדויקים, ורציתי את הכלים והחושים המחודדים שיאפשרו גם לי להצליח לעשות דברים כאלה. אבל אחרי השנה הראשונה שם הייתי מאד עייפה ומאד מתוסכלת. הרגשתי שמדדו אותנו על יכולות טכניות של רישום וציור ועל ידע מוקדם בתוכנות עריכה, ידע שאני אישית לא הגעתי איתו. חוץ מקורסים שהתבססו על יכולות טכניות היו קורסים שמטרתם היתה לפתח חשיבה יצירתית, אבל בפועל זה הרגיש כמו מין תחרות נואשת לנחש מהם חוקי המשחק, כשהם נמצאים רק בראש של המרצה והוא לא מוכן להגיד אותם בצורה מפורשת. אז כל הזמן אתה מנסה לנחש מהם החוקים.

“אחרי שנה של מאבק נשמתי לרווחה ושאלתי את עצמי מה אני הולכת לעשות. לא ידעתי אם זה ימשיך ככה או לא אבל ידעתי שזה לא מה שחיפשתי. אז אחרי התלבטויות לקחתי שנה הפסקה מבצלאל, אבל החלטתי בכל זאת פשוט ללכת לשעורים שהיו נראים לי מעניינים. אז הלכתי לשעורים של שנים מתקדמות ושל התואר השני, וביקשתי מהמרצים שיתנו לי להשתתף בשיעור. ובאופן מפתיע הייתי די טובה. פתאום זה לא היה כל כך תלוי בכמה טוב אני מציירת אלא באיך אני חושבת, מה אני רואה, מה אני מזהה שצריך לעשות ומהו הכיוון שצריך ללכת אליו. זה היה כיף, גם כי הייתי טובה בזה וגם כי זה היה יותר מה שרציתי.”

מה כמה מילים טובות על בצלאל קצת לאזן את הביקורת?

“אני חושבת שקורסי אינטראקטיב שהייתי בהם כן היו מאוד טובים. אני חושבת שמה שאני ראיתי מנקודת מבטי המצומצמת, בצלאל כן מאד מנסה להשתנות ולהשתדרג ולהתאים את עצמו לשוק. יש יותר ויותר קורסים של עיצוב לאינטראקטיב וקורסים שעוסקים ב־UX, שזה מצוין.”

אז מה עשית אחרי בצלאל?

“למעשה תוך כדי השנה השניה התחלתי ללמוד לבד איך לבנות אתרים במטרה לעסוק בזה בתור התחלה. אז חיפשתי לקוחות, או יותר נכון אנשים שיסכימו להיות הלקוחות שלי בחינם. פניתי לכל מיני יוצרים ובעלי עסקים והצעתי להם את שירותי כמעצבת ובונת אתרים בחינם, מתוך מחשבה שאם אני אעשה פרויקט שיש לו לקוח אמיתי המוטיבציה שלי תהיה הרבה יותר גבוהה והתוצר יהיה יותר טוב, וזה הדבר שהביא לי את העבודה הראשונה שלי.”

ואיך הגעת להיות חלק מלייטריקס?

“עבדתי בחברה בשם BillGuard שעשתה אקזיט לפני זמן מה, ואחרי האקזיט פתחתי סטודיו קטן משלי. מה שעשינו זה רק לעשות איפיון ועיצוב עבור יזמים בשלב מאד ראשוני. ממש לעשות איתם מיתוג ואיפיון מאפס. זה היה ממש כיף, וככה הכרתי את לייטריקס, שהיו בעצם לקוחות של הסטודיו. עבדנו ביחד על האפליקציה הראשונה של החברה, Facetune, והיה חיבור טוב והתלהבות מכל הצדדים. הרגשתי מיד שאני מזהה בהם אנשים שהם מאד חזקים טכנולוגית וגם אסטרטגית. החשיבה שלהם על המוצר ועל השוק נראתה לי מאד אנליטית, מאד נכונה ומדוייקת ומדעית, ואני מעצבת עם חשיבה אנליטית, אז מאד התחברתי לזה.”

בואי נדבר קצת על עיצוב לאינטראקטיב. מה לדעתך הם הכישורים הכי חשובים למעצבים בתחום?

“אז ספציפית אצלנו, בגלל ההיסטוריה שלנו, נוצרה חלוקת תפקידים כזו שבה יש לנו מעצבים־מאפיינים, כלומר מעצבים שעושים גם את איפיון ה־UX וגם את עיצוב הממשק וגם לוקחים חלק בתהליך המיתוג. מעצבים שעושים הרבה דברים וחובשים הרבה כובעים. יחד עם זה, בגלל שלאפליקציות שלנו יש פונקציונאליות מורכבת, איפיון הממשקים וה־UX הוא בערך 70 אחוז מהעבודה.

“מבחינת עיצוב, אחרי הרבה מאד ראיונות עם מעצבים לאט לאט הבנתי שמה שהכי חשוב לי זה חושים טיפוגרפיים מחודדים. כלומר הבנה של מה הם בלנסים טובים, מה הם ריווחים טובים, מה הם גדלים טובים, מה הם צורות טובות. ואם אפשר להוסיף לזה הכרות עם טרנדים עכשויים, ידע על מה שהולך עכשיו, זה מצוין.

“שים לב שלא כללתי ברשימה הזאת הרבה דברים שבדרך כלל כוללים, למשל ידע בתוכנות עריכה גרפיות או יכולות איור או כל מיני דברים כאלה. בעצם הדברים הכי חשובים ברשימה הם לא הדברים הפרקטיים שאנשי בדרך כלל כוללים בתיק עבודות או בקורות חיים.

“אני לא חושבת שכל אחד חייב להיות טוב בכל תחומי העיצוב האפשריים. הדבר החשוב הוא להבין לאן צריך ללכת. אין לנו בעיה בתרבות שלנו לשלם לפרילנסרים כדי לסגור לנו פינה, כדי לעשות לנו וידאו, כדי לעשות לנו אייקון, אבל אני צריכה שהמעצבים שהם חלק מהצוות שלנו יבינו איזה וידאו צריך לעשות, איזה אייקון צריך, וידעו להוציא את זה לפועל.

הלוגו של “אנלייט”

 

איך זה בא לידי ביטוי בתהליך העיצוב של האפליקציה האחרונה שלכם, אנלייט?

“את המיתוג של אנלייט עשינו פה, וכדי לעשות את הלוגו עבדנו עם פרילנסר מאד מוכשר בשם איון בוברוב. זה אומר שאת כל התהליך של להבין מי קהל היעד, מהם האופי, הערכים, האישיות שאנחנו רוצים לתת למותג של אנלייט, עשינו פה. זה הרגיש קצת כמו תרגיל בבצלאל. עבדנו עם בריף שאני כתבתי. לפעמים עבדנו כיחידים, לפעמים עבדנו בזוגות, נתנו פידבקים כקבוצה, בעצם עשינו הגשות לעצמנו. פיתחנו את הכיוון של שועל מיתולוגי, ואת הצבעוניות והלוק־אנד־פיל שמשדרות מצד אחד מקצועיות ומצד שני משהו ידידותי וגם טיפה מיסתורי. כל זה היה לנו בשלב שבו פנינו לעבוד עם איון.

“עוד דוגמה היא שבאנלייט יש כלי של קישוטים וסטיקרים של טקסט. זה בעצם עבודות לטרינג מאד יפות שעשה אותם חן מכבי, שהיה לנו כבוד ואושר לעבוד איתו. גם פה, הצורך באובייקטים של לטרינג מהממים היה יחסית חלק מאד קטן מעבודה על אנליט ולכן והיה לנו מאד הגיוני לעבוד עם פרילנסר.”

יש לכם יחס גבוה של מעצבים מול מפתחים בחברה. איך זה משפיע על תהליך הפיתוח?

“עד לא מזמן היה לנו צוות פיתוח נפרד וצוות עיצוב נפרד, אבל כחלק מתהליך הגדילה שלנו זה השתנה בזמן האחרון. עכשיו יש לנו צוותי מוצר, כלומר צוות לכל אפליקציה. לכל צוות כזה יש מנהל פרוייקט, מעצב ראשי ומפתח ראשי, ובנסוף עוד מפתחים ומעצבים. מה שאומר שהמעצב הראשי והמפתח הראשי הם שותפים מלאים בהחלטה איזה כלים ואיזה יכולות יהיו לאפליקציה. יותר מזה, מתוך ארבעה הצוותים שיש לנו כרגע, שניים ממנהלי המוצר הם מעצבים ושניים הם מפתחים.

“אנחנו בעצם מחפשים מעצבים שיש להם יכולת חשיבה וראייה רחבה. המעצבים לוקחים חלק מאד אסטרטגי בפיתוח המוצרים. אי אפשר לחשוב על תפקיד יותר אסטרטגי מלהיות מנהל פרוייקט של אפליקציה. אתה בעצם מלווה את המוצר מהרעיון ועד השלב שבו היא בחנות האפליקציות.”

צילומי מסך מתוך האפליקציה

 

הזכרת מודעות לטרנדים כמשהו שאת מחפשת במעצבים. כמה חשוב בעיניך להתאים את המוצרים שלכם לטרנדים ואיך בכל זאת אפשר לחדש ולהיות מקוריים?

“חשוב להבדיל בין קונבנציות לבין טרנדים. להיות טרנדי זה בעצם אומר להתאים את עצמך למה שקורה עכשיו. אפשר לשאול האם מה שקורה עכשיו זה בהכרח הדבר הנכון? הנושא של אופנתיות ואסטתיקה מאד מעניינים אותי, כי מצד אחד יש לנו כביכול כללים על־זמניים למה שנחשב אסתטי, ומצד שני יש אופנות שמותחות ובודקות את הגבולות. האופנות משתנות, ולפעמים הם ממש הפוכות אחת לשניה, אבל הם גם הופכות לסוג של כללים זמניים למה אנחנו מחשיבים כאסתטי. הסיבה שצריך להיות קשוב לאופנות זה שטרנדים, במיוחד כאלה שהם ממושכים, באמת מתחילים להכתיב לאנשים מה נחשב יפה. ההכתבה הזאת היא לא נכפית עלינו מבחוץ, או אם זה המצב אז בדרך כלל מדובר בטרנד חולף. הטרנדים שנשארים יותר זמן הם כאלה שמהדהדים עם משהו שאנחנו מסכימים איתו.

“בכל מקרה, אם הטרנד תפס אז עכשיו הוא חלק ממה שמכתיב לנו מה נחשב אסתטי, ולכן חשוב להיות מודע אליו. אם תשמע לטרנד אתה תתפש אצל יותר אנשים כאסתטי, ואם תתפש על ידי יותר אנשים כאסתטי אז באופן טבעי ירצו לקנות את האפליקציה שלך, לשלם לך כסף, לתת לך אהבה, מה שזה לא יהיה.”

אז איך בכל זאת שומרים על קונבנציות מוכרות, למרות האופנות החולפות?

“קונבצניות, במיוחד קונבנציות של ממשק, לוקחות אותנו לתחום קצת אחר, של תקשורת ופסיכולוגיה. בתחום הממשק יש שפה מסויימת. אם אתה מדבר את השפה אתה מובן ואם אתה לא מדבר את השפה, או משבש אותה  לדוגמה אם אתה מוסיף יותר מדי ביטויי סלנג  אתה מפסיק להיות מובן. המטרה שלנו, בסופו של דבר, היא להיות מובנים.

“בתרגום למונחי עיצוב, אם למשל אתה לא תשתמש בקונבנציות מוכרות לעיצוב אייקונים, אז אף אחד לא יבין את האייקון שלך. אף אחד לא יבין מה האייקון הזה אומר, ואולי לא יבין שזה אייקון. מצד שני, הרבה פעמים כשאתה ממציא כלים חדשים אז יש לך צורך להמציא את השמות שלהם ואת השפה שבה אתה משתמש לתקשר אותם. כלומר יש מין מתח כזה ומשחק בין כמה להמציא ולחדש, וכמה להיות קונפורמי וקונבנציונאלי.

“כדי לנווט בין הקצוות האלה אתה צריך הכרות מאד גבוהה עם מה שקורה עכשיו, עם מה שקרה פעם, והבנה של כמה מהר השפה החזותית משתנה. צריך להבין כמה קונבנציה מסויימת היא חזקה, כך שאם תעשה בה שינוי קטן זה עדיין יהיה בסדר, או האם השינוי שאתה מציע הוא גדול וחריג. צריך שתדע לצפות מה אנשים יבינו ומה לא. כל זה קורה בתוך הראש שלך, אבל כמובן כשאתה עושה את השינויים האלה אתה צריך לבדוק אותם עם הצוות שלך ואז אחר כך מול משתמשים, ולראות אם צדקת וזה באמת מובן. אבל ככל שיש לך יותר נסיון והכרות עם כללי המשחק אז אני חושבת שאתה נהיה יותר טוב בזה.”

קול, נושא אחר. אתם כחברה בוחרים להשאר בירושלים, שזה די יוצא דופן בסצנת ההיי־טק. למה זה?

“להיות בירושלים זה יתרון וחסרון. מצד אחד אתה נמצא על העורק הראשי של הכשרון, כי יש פה את האקדמיות מהטובות בארץ, גם בפיתוח וגם בעיצוב. זה שימושי וחשוב להיות קרוב לאקדמיה ולקהילה של הסטודנטים. מצד שני, עדיין יש מגמה חזקה בקרב הסטודנטים של לסיים את הלימודים ולעזוב את ירושלים. זה כן משהו שאנחנו מוצאים אותו כאתגר מבחינת גיוס, אבל זה לאט לאט משתנה.

“תעשיית ההיי־טק בירושלים נהיית הרבה יותר מפותחת, והמודעות שיש להיי־טק בירושלים גדלה, גם אצל אנשים בתווך התעשייה המקומית וגם אצל אנשים בעולם. יש פה יותר חברות, יש יותר סטארטאפים, יש יותר אקסלורייטורים, יש המון ארועי האקתונים (hackathons), האבים של עבודה, משקיעים שמחפשים להשקיע בירושלים, ופרוייקטי בנייה של תשתיות יותר גדולות שאמורות לתמוך בזה ולגרום לכך שזה רק יגבר. זה קורה, ואנחנו שמחים להיות חלק מזה.”

נושא אחר לגמרי, איך זה מרגיש לדעת שקים קרדשאין משתמשת באפליקציה שלכם (פייסטון)?

“בוא נגיד שאנחנו יודעים על זה, ואנחנו בהחלט מעודדים את זה. זה כמובן עושה לנו טוב שסלבס משתמשים בפייסטון. אני חושבת שזו אפליקציה שהגיעה בתקופת ה״פוטושופ זה רע״ אבל אנחנו כל הזמן היינו בסדר איתה, ובאופן כללי עם זה שאנשים יעשו את מה שנכון להם.”

אז לא מדאיגה אתכם המחשבה שזו אפליקציה שלכאורה מעודדת שטחיות.

“זה רק ככה אם אנחנו חושבים שיופי זה שטחי. אני לא חושבת שיופי הוא שטחי, כמעצבת. אפשר לראות את פייסטון, ובאופן כללי ריטוש, כמשהו שגורם לאנשים להרגיש טוב יותר עם עצמם ולהיות מסוגלים להשתתף במשהו שמאיזושהי סיבה יש להם מחסום פסיכולוגי כלשהו שמונע מהם להשתתף בו אחרת. אני לא עיוורת לכך שיש הגזמות בנושא, או למה דימויי גוף מעוותים יכולים לעשות, אבל אני חושבת שלא בזה מדובר. זה כמובן נושא מורכב אבל אני אף פעם לא ראיתי את הקונפליקט הזה כקונפליקט אמיתי, אלא יותר כמשהו פופוליסטי שמאד קל לזרוק אותו כחומר בערה, בלי להכנס אליו יותר מדי.”

מתוך תהליך עיצוב הלוגו

מתוך תהליך עיצוב הלוגו

שאלה אחרונה. בתור מובילים בשוק האפליקציות העולמי, לאן את רואה את התחום מתקדם בשנים הקרובות?

“אני חושבת שיש הצפה מטורפת של אפליקציות, במיוחד בתחום שלנו, של עריכת תמונה. כל הזמן יוצאים דברים חדשים, נהייה יותר ויותר קל לפתח אפליקציה ולעצב אפליקציה, במיוחד שאנחנו נמצאים כרגע בעידן של עיצוב שטוח והכלים נהיים יותר נגישים. השוק מוצף. אז אתה שואל את עצמך איך אפשר בכל זאת להצליח, וכשאתה מתחיל לנתח את השוק אתה רואה את חוקי האבולוציה מתחדדים. היום צריך יותר כדי לשרוד. אתה צריך להתפתח כל הזמן, להגיב לאתגרים במהירות. אתה ממש מתחיל לראות מערכת אקולוגית מורכבת ועשירה, ואם אתה עושה את האבולוציה שלך בצורה נכונה, אתה נהיה מאלה ששורדים. זה שונה מהמצב בשוק שהוא דליל, שיש בו מאות מינים, ושיכול להיות שבו מספיק יתרון קטן ואתה תנצח, או יתרון אחד ותנצח במשך המון זמן  זה כבר לא עובד ככה.”

אז איך אתם דואגים לכך שתהליך האבולוציה שלכם יהיה מוצלח?

“אני חושבת שאחד מהסיבות שכיף להיות פה, בלייטריקס, זה שלאנשים שעובדים כאן  בין עם על המחקר, הפיתוח או העיצוב  יש תשוקה אמיתית למה שהם עושים. אנחנו בכנות נהנים להסתכל על העיצובים החדשים שיוצאים בעולם כל הזמן, ולהגיד ״וואו איזה יופי, יו זה יותר יפה ממה שעשינו, יו אנחנו צריכים להתעדכן כבר״. או, ״וואו יצא מחקר חדש, אפשר לעשות את הדבר הזה בעיבוד תמונה שאי היה אפשר לעשות קודם, אנחנו ממש מאחור״. כלומר זה מכל הכיוונים. התשוקה האותנטית הזו גורמת לכך שאנחנו כל הזמן מעודכנים, וכשאנחנו לא מעודכנים זה כואב לנו. אם אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים מאחור באיזשהו תחום אז אנחנו חושבים על זה ומתהפכים בלילות, וזה סבל, אבל זה גם גורם לזה שאנחנו משתדלים להגיב מהר, ולהביא את הדברים הכי חדשים. זה מייסר, מייסר. אנחנו מודעים ואנחנו צופים את הדברים האלה מראש, אבל זאת מלחמה.”

תגובות