"כל אחד חושב אחרת ואוהב דברים אחרים. הרגיעה אותי המחשבה שאם המרצים יתווכחו בהגשה שלי ולא יסכימו על הכל, עשיתי את שלי. לא ניסיתי רק להצליח או ליצור משהו שכולם יאהבו פה אחד, היה לי הכי חשוב שיבינו על מה אני מדברת, שיבינו איזה נושא אני מעלה לדיון ומה יש לי להגיד עליו"
אליה בר אדון | YOU AND ME
מאת טל גרגיר
26.07.16

בארבע שנים בבצלאל מספיקים להתנסות בהמון דברים, גם מבחינת נושאים לעסוק בהם וגם מבחינת טכניקות. בסופו של דבר צריכים לקחת החלטה לגבי פרוייקט גמר — מה עושים, איך, כמה ולמה. הפרוייקט שלך עשוי כולו בטכניקה של תצריבים, בחירה מאוד לא טריוויאלית בתוך המחלקה בכלל ובפרוייקט הגמר בפרט. מה הביא אותך לבחירה הזו ועד כמה זה קרה במקביל להחלטה על הנושא שבחרת לעסוק בו?

“היה לי חשוב לבחור נושא וטכניקה שקרובים אלי ושממש מרתק אותי להתעסק בהם. הבחירה בהדפסי תצריב באה מתוך הרצון שלי לעבוד עם הידיים, יחד עם הבחירה הזו ידעתי שאני רוצה לשאול שאלות על התקשורת שלנו היום. אני מרגישה שבתור אדם יוצר אני לא יכולה ליצור רק דרך המחשב, כשהגוף שלי לא זז גם המוח שלי לא זז מספיק. בחרתי להציג דיאלוג בין האדם לטלפון החכם, הטקסט הוא שיחה שניהלתי עם סירי, עוזרת וירטואלית שמותקנת באייפון. הנושא הזה העסיק אותי עוד לפני הפרויקט, והרגשתי שכאן שיש לי הזדמנות לבחור להתעמק בו ולהשתמש בכל האמצעים. החלטתי לעצב ספר שמשלב טכניקה שהיא לא עכשיוית עם תוכן אקטואלי, ודרך כך כבר להביע עמדה. היה לי חשוב שכל הפרויקט יהיה בעשיה שהיא מחוץ למחשב ודרך הידיים (ציור, חריטה, הדפסה, טיפוגרפיה וכריכה).

פרוייקט גמר בבצלאל זו הפעם הראשונה שמקבלים את החופש לבחור נושא, מסר, טכניקה ופורמט, כך שבעצם הכל פתוח. שזה נפלא אבל גם מאוד מאתגר. ידעתי שאני הולכת להתקל בהרבה דברים חדשים וכדאי שמשהו בהם יהיה לי מוכר ונוח. בחרתי בטכניקה שמוכרת לי, אחרי שכבר איירתי ספר בתצריבים בסטודיו איור ספרים עם רותו מודן, ובחרתי בפורמט שאני מכירה ואוהבת. אני אוהבת לעצב ספרים, אני אוהבת לדפדף בספרים, וידעתי שאני רוצה ליצור חוויה שתמקד את הקורא בדבר אחד, בניגוד לתקופה שאנחנו חיים בה. ניסיתי להתעלות על הגירויים שהטכנולוגיה מציעה לנו היום בעזרת החומר. אני חושבת שלפעמים אנחנו נבלעים לתוך המדיה שנותנת לנו חוויה של סאונד עם תמונה, וידאו וטקסט כך שלא נשאר לנו הרבה להשלים. כשאני קוראת ספר לדוגמא, הדימיון שלי עובד יותר.”

15

כריכת הספר

14

11

6

04

5

מה היה השלב הכי קשה בכל התהליך של העבודה על הפרוייקט ומה הפך אותו לכזה?

“השלב הכי קשה היה אחרי שכבר היה לי רעיון וטכניקה, אבל עוד לא החלטתי על פורמט ועוד לא החלטתי להשתמש בטקסט של השיחה שלי עם סירי. בלי ההחלטה על פורמט, הסקיצות שיצאו לי בילבלו אותי. בהמלצתם החמה של כמה מרצים בחרתי פורמט יחסית רנדומלי, ואז הצלחתי להסגר בחדר שלי כמעט שלושה ימים ולצפות את הקירות בסקיצות. וכבר הייתה לי הקלה. בהמשך הפורמט השתנה הרבה פעמים, ומהערימות האלו של הסקיצות נכנסו בקושי שתיים אל הספר הסופי. אבל זה היה חלק חשוב בתהליך שהניע אותי לעשייה, ונתן לי הרגשה שאני יודעת מה אני עושה. כשהכל היה באותו פורמט יכולתי בקלות לעצור, להסתכל מרחוק ולדעת מה אני אוהבת מתוך מה שיצא לי. בדיעבד אני חושבת שכדאי לקחת החלטות גדולות ומפחידות בהתחלה, כדי לעבוד בתוך גבולות ברורים שנותנים חופש, וככה בעצם להתעסק יותר ביצירה עצמה.”

במהלך הקורסים השונים אנחנו מתרגלים לקבל ביקורת כל הזמן. המון ביקורת תוך כדי התהליך (ממרצים ומחברים לכיתה) ואז ביקורת סופית בהגשה. בפרויקט גמר את עובדת מול מנחה אחד ובסופו של דבר מציגה את התוצר הסופי מול קבוצה של שישה מרצים. יש הבדל בין השניים?

“כן יש הבדל, הוא בעיקר מתבטא בעצמאות ובחופש שיש בפרויקט גמר. בעבודה מול המנחה, הבנתי שאני רוצה לראות בעמית [טריינין] כשותף עוזר שלי לחשיבה, ולא כמרצה ביקורתי שאני צריכה לפחד להראות לו דברים לא טובים. היה לי טוב להגיע לכל הפגישות ולהראות לו הכל, גם את הדברים שהרגישו לי מאוד מכוערים. הרבה פעמים הוא היה שולף איזו סקיצה שנראתה לי סתמית מתחתית הערימה ואומר לי ׳׳או! זה טוב״ וברוב המקרים זה הרגיש טוב גם לי. רציתי שהוא יראה אותי באמת, ואני חושבת שככה הוא היה מסוגל לעזור לי ולכוון אותי למקומות טובים יותר.

“אבל בעצם ההבדל הוא לא כל כך גדול, הפתיעה אותי ההבנה הזאת שכמו בכל פרויקט אחר בבצלאל, גם פה בסופו של דבר זו אני לבד עם המחשבות שלי, על השולחן שלי בחדר. וגם פה יש קבלת החלטות שאני לוקחת רק עם עצמי ומציגה אותן אחר כך להרבה אנשים. לאורך התהליך הרגשתי שכשאני שלמה עם התוצרים שלי ויודעת למה הם נראים כמו שהם נראים זה עובר הלאה גם למרצים ולחברים שלי.

“מספר המרצים בהגשה לא צריך לאיים לדעתי, כי אם מצליחים לעשות פרוייקט שבבסיס שלו הוא מתקשר, זה דווקא מעניין לשמוע כמה קולות שונים שעוד לא מכירים את הפרוייקט. תוך כדי העשייה הרגשתי בשלבים מסויימים שחשוב לי לקבל ביקורת מכמה שיותר אנשים, הסתובבתי עם סקיצה של הספר בתיק והראתי אותה להרבה אנשים, בדגש על כאלו שאני לא מכירה בכלל ושהם לא מתחום העיצוב. זה באמת עזר להבין מה אני יוצרת ואם אני מצליחה להעביר את מה שניסיתי. וזה גם גרם לי להבין שאין מה לעשות, כל אחד חושב אחרת ואוהב דברים אחרים. הרגיעה אותי המחשבה שאם המרצים יתווכחו בהגשה שלי ולא יסכימו על הכל, עשיתי את שלי. לא ניסיתי רק להצליח או ליצור משהו שכולם יאהבו פה אחד, היה לי הכי חשוב שיבינו על מה אני מדברת, שיבינו איזה נושא אני מעלה לדיון ומה יש לי להגיד עליו.”

2

מתהליך העבודה

3

1

כולנו נגיע בסופו של דבר לרגע הזה, שאמור לסכם ארבע שנים של המון למידה ועשייה. מה העצה הכי חשובה שאת יכולה לתת לנו לגבי הפרוייקט?

“הכי חשוב לבחור במשהו שיש לכם תשוקה אליו. וגם לתעד את התהליך — יש לי סקצ׳בוק עבה שכתבתי וציירתי בו לאורך כל הפרוייקט ואז בימים קשים דפדפתי אחורה ונזכרתי בהרבה דברים טובים.”

06

05

10

17

תגובות