זאב אנגלמאיר: "יודע שזה אולי לא צנוע לבחור בעצמך בתור פרויקט שנה אבל זה מה שראיתי וחוויתי בשנה האחרונה"
2016 – אין מה להתלהב
מאת מערכת חצי גליון
14.01.17

ביקשנו מהמרצים במחלקה לבחור את פרויקט התקשורת החזותית שהכי הלהיב אותם ב-2016.  כשאף אחד לא ענה עשינו חושבים והבנו שאולי יש משהו מרתיע בשילוב של המילים ‘מלהיב’ ו’תקשורת חזותית’. בכל זאת, בואו נרגע. אז ביקשנו שוב, אישית מכל אחד. הפעם, בליווי דיסקליימרים, הבהרות וניסוחים מפותלים – אלה התשובות שקיבלנו. שלא תחשבו שאלה בחירות מתוך התלהבות. ממש לא. במקסימום – דברים ראויים לציון.

אורי סוכרי

ori

2016 היתה שנה שבה התרבות הפכה לכמה רגעים ארוכים לסמרטוט רצפה חבוט בידי המציאות. ב2016 היתה לי תחושה שלא רק הפסדתי בהרבה דברים שחשובים בעיני אלא שהמציאות מתעקשת גם לחגוג את ההפסד ולהראות לי עד כמה אני חסר כוח: לא רק בואי ימות, אלא גם  פרינס, אלן וגה ופאולין אוליבירוס. לא רק הברקזיט, אלא גם טראמפ. שלא לדבר על הפוליטיקה המקומית. בחרתי צילום של קוונטין דב בריי, שהוא צלם אופנה, להיות הצילום שהכי תופס את 2016 עבורי וזאת משום שהעבודה החזותית, הקונספטואלית – מותו של דיוויד בואי כפי שתוכנן על ידי בואי היא העבודה הדהימה ביותר שיצאה השנה. בתכנון מדוייק של סגירת מעגלים קטנים, שלא קורצים ומתחנפים, קוראים לצופה, למאזין ורק מחכים להתגלות, בואי רוקם פרידה אישית מהחיים ומן ההסטוריה הפרטית שלו, מטקסטים שכתב, מסרטים שהשפיעו עליו, מפרסונות שגילם. הוא שותל רסיסי זכרונות פרטיים וציבוריים שלו כרמזים לאורך חודשים בקליפים ובעטיפה של התקליט, כשאת רובם אנחנו עדיין לא יודעים (כך לפי מעצב העטיפה של תקליטו האחרון, שאומר שרק חלק קטן ממה שהם שתלו בעטיפה התגלה, ואם לא יתגלה לעולם – לא נורא. העיקר זה שהוא ובואי יודעים שזה שם).

בצאתו מן העולם אומר בואי שכל מה שאין בו אינטימיות, הוא פשוט לא מעניין.

-

רותי קנטור

ruti

בחרתי לשלוח לך עבודה שראיתי בתערוכה Los Madriles במתחם חדש של תרבות ותערוכות במדריד Intermediae Matadero ביוני 2016.
העבודה המצורפת היא מפה של כל הפרויקטים הקהילתיים והשיתופיים במדריד. פרויקטים באמנות, עיצוב, קולנוע, חינוך, חקלאות ועוד. בצד השני יש מקרא של כל הקטגוריות מחולקות לתחומים ותת תחומים. המפה משמשת את המקומיים להיכרות עם הפרויקטים והקואופרטיבים בעיר וגם ליצירת  יוזמות ושיתופי פעולה נוספים.
בתערוכה המפה הוצגה על הקיר וכמובן שהיו מפות לחלוקה. יש לי אחת :)
בחרתי את העבודה בגלל הנושא והתפקיד שיש למפה כזו בחיי הקהילה ופחות בגלל האיכויות העיצוביות שלה.

הנה כמה לינקים לקבוצה http://losmadriles.org/ המפהולמתחם בו נערכה התערוכה intermediae matadero

-

מאיר סדן

STYLE FRAMES 2016 Titles from FITC on Vimeo.

בחרתי בטייטל סיקוונס המקסים ושובה הלב של פסטיבל Style Frames. את הסרטון הגה, אייר, עיצב והנפיש ערן הללי בוגר המחלקה לאנימציה.

-

זאב אנגלמאיר

zev

פרויקט השנה שבחרתי: התערוכה שלי, “הארץ המובתחת” במוזיאון בית העיר בתל אביב, הפעם הראשונה שמוצגת תערוכת יחיד בחלל המוזיאון כולו. יודע שזה אולי לא צנוע לבחור בעצמך בתור פרויקט שנה אבל זה מה שראיתי וחוויתי בשנה האחרונה, פרויקט שמהותו תקשורת חזותית, החל מדגלי משי לאורך הרחוב, פסל גפילטע שהצבתי על גג בית ביאליק, שושקה מוזהבת על סוס בחצר האחורית, חזית בית העיר שעליה שושקה ענקית פורשת ידיים, קולאז’ קיר אפוקליפטי באורך 18 מטרים, רובוטים זזים בתערוכה וכאלה עם עיניים צ’קלקות משטרה, ויטראז’ים מצויירים, פסלי נאון צבעוני, מובייל גפילטע מסתובב, אובייקטים מצויירים מעץ להצטלמות, סרטונים ועבודות סאונד שנוצרו לתערוכה, קומה בבית העיר שהעבודות בה עוסקות בסקס כוסתה בשטיח בורדו , נצבעה אדום וקיבלה מראה בורדלי, שקיות הקאה ופצצות אטום, הולוגרמות, פסלים בתערוכה תרגמו עבודות דו ממדיות שלי לתלת ממד. וכל מה שמסביב, הזמנות לתערוכה שהן מגנטים תלת ממדים, כרזות והזמנות שעוצבו ככרטיסי ביקור של מכוני ליווי. ארועים כמו זה שהיה לפני שבועיים שבו מעצבי אופנה יצרו ביגוד בהשראת התערוכה, ושושקה שנולדה מצדפה בפתיחת התערוכה עם תזמורת, רקדניות וזיקוקין די נור ומאז אני היא. התערוכה קיבלה השבוע את פרס “תערוכת השנה” 2016 של עכבר העיר. היא מביאה אותי למקומות חדשים מטלטלים ומרגשים, ומפגש חדש עם מה שתקשורת חזותית יכולה לעשות.

סרטון פתיחת התערוכה

על התערוכה בגלריה

-

נעם שכטר

bez

מיתוג תערוכת סוף השנה בבצלאל (קובי לוי ואמיתי גלעד): דימויים וקטוריים מלאי הומור, הולידו מערכים צורניים יפייפיים ועושר תוכני מהנה. הסימבוליקה ההיסטורית-הדתית נכנסה בדלת הראשית ויצרה חיבור חזק עם הדקורציה בת-ימינו. התנועות הקלות בפורמטים הדיגיטליים סגרו את המעגל בין הרטרו לקריאה מחדש של הפולקלור המזרחי היושב בבסיסה של מסורת העיצוב המקומית ונעלם לחלוטין מהעין הציבורית בעשורים האחרונים.

 

-
אורית ברגמן
orit12
בחרתי ברמיאנה של סיטה, ספר קומיקס על הרמיאנה – אחד המיתוסים החשובים בהינדואיזם. הסיפור מסופר באופן מפתיע מנקודת המבט הנשית של סיטה, שינוי פמינסטי המתווסף למאבק קשה בהודו על מעמד האשה.
האיורים הם דוגמה נהדרת לשימוש במסורת עתיקה לספר סיפור בצורה חדשה. ההוצאה של הספר tara books, היא הוצאת בוטיק הודית המוציאה ספרים המודפסים בדפוס משי במהדורות מוגבלות, ועובדת עם אומנים מסורתיים מרחבי הודו.
-
אריק לרנר
עברתי על הלייקים שלי בוימאו ונראה לי אני אגיד הפתיח של WESTWORLD? זה נייס

 

מעין לויצקי

mmayan

בשנה הלומת ארועים מטלטלים, היה מעניין מתמיד לקרוא ולצפות בתגובות ובפרשנויות של יוצרים במדיות השונות לארועים.
הבחירות בארה״ב נמשכו נצח והניבו שפע יומיומי של חומרים לצפייה. נראה היה שכולם מחדדים אמירות ומסרים (כי כולם מדברים על אותו הדבר) וחושבים איך להביע אותן חזק יותר, מקורי יותר, מהפנט יותר, מטלטל יותר. נשטפנו אקסטרווגנזה של וריאציות גרפיות ומילוליות על אותם ״אובייקטים״- בכל מדיה ופורמט אפשריים – טראמפ, הילרי, פסל החירות, כוכבים, כחול, אדום, לבן. 
שבוע וחצי לאחר הוודע תוצאות הבחירות, יצא הניו יורק טיימס מגזין בגליון שמוקדש לסיור תיעודי באמריקה בשבוע שאחרי. השער שלו הצליח לתפוס אותי יותר מכל ההילולה החזותית שעטפה את החודשים שלפני. בעזרת אותיות מצויירות במברשת ושלושה צבעים בלבד, נוצר דימוי שמצליח להעביר את הלך הרוח הנוכחי, בקצב חדש, בווליום אחר. משתהה, שקט. שקט, למרות הרקע האדום, ולמרות הסאונד המובנה בו. משחק המילים הטיפוגרפי, המשתמש בשמו של שיר הפולק המוכר לכל ילד אמריקאי של וודי גות׳רי, מזמין את הצופה/קורא למבט מפוכח, פנימה, עייף מדרמות, תוך כדי זמזום השיר. מזמין לשאול, ולא צועק את התשובה: רגע, אז שלו? שלנו? זו אדמה או מדינה?

רותו מודן

פסלים סרוגים של בתיה קולטון

rut

-

קובי לוי

בחרתי ב”חיבוק הנחש” (קולומביה, 2015, במאי: סירו גרה) אמנם מדובר בסרט ובכל זאת. זה נשמע קצת יומרני אבל הצפייה בו סיפקה לי חוויה עמוקה של גילוי או היזכרות בעולם ובעצמי. הבמאי מספר עליו בקצרה כאן:

-

להב הלוי

lahav2

פעם בשנה אני קונה לעצמי כמה ספרים, עד עשרה בד״כ, שיהיה לקרוא בשנה שאחר כך. אני עושה את זה בניו יורק בד״כ. ולמרות שכולנו מכירים את הפתגם Don’t judge a book by its cover, זה בדיוק מה שאני עושה – קונה את הספרים לפי העטיפות. לא קורא אפילו את מה שכתוב מאחור. הנה המקבץ של החדשים. לא נראה לי שצריך לדבר עליהם הרבה. רק לציין שבאופן מעניין חמישה עוסקים באש – שלושה ממש עם גפרורים עליהם. וגם להגיד – פאק, איזה יופי. תזכירו לי בשנה הבאה, אגיד לכם אם משהו גם היה שווה את הקריאה.

-

דני בייקון

dani

Keep Talking and Nobody Explodes

לא נראה לי שאני יכול לבחור דבר אחד שהכי הלהיב אותי, אבל אני מניח שאף אחד לא בחר משחק ושווה להכניס למיקס. יש כמה ממש טובים, Inside ו-Firewatch בקטעים של סטוריטלינג אינדי ממש יפים, ו-Firewatch  מזכיר בקטע פריקי את פרויקט הגמר של צח ויינברג רק בגירסת משחק תלת-מימד. כיוון שVR עכשיו זה הדבר המדובר, אבל רוב מה שרואים הם עדיין הכיוונים הצפויים ובעיקר מתייחסים למדיום הזה כאילו הוא באמת מביא מציאות אלטרנטיבית ובעצם מתעלמים מפערים חוויתיים גדולים מאוד שלבישת המשקפיים עדיין מציבים. לדוגמא העובדה שהפורמט מכתיב ישיבה במקום, בעוד רוב החללים הוירטואליים מספרים סיפור של תזוזה.  ב Keep Talking היוצרים השתמשו בתכונות של הפלטפורמה בצורה כנה ומקורית, והצליחו על הדרך להוציא משחק חברתי מתוך פעולה שבעיקר מחרידה את האנושות כיום בעתיד האנטי סוציאלי שלה.

-

גלעד סליקטר

slik

בספרו האחרון “לפני פינוקיו” של היוצר האיטלקי אלסנדרו סאנה, מסופר על ענף שיוצא למסע הרפתקאות שבסופו הוא צומח לעץ ממנו ייווצר פינוקיו. הספר נע בין פיקצ’ר בוק לקומיקס, ואלסנדרו בשילוב טכניקת ווש מרהיבה וסטורי טלינג נועז, יוצר דימויים עדינים וכמעט מופשטים ומציג הקדמה לסיפור המוכר בדרך מקורית.

http://www.orecchioacerbo.com/editore/index.php?option=com_oa&vista=catalogo&id=436

-

תרזה בן פורת

tir

אולי זה — סדרת כתבות אינטראקטיביות של הניו יורק טיימס “the fine line” שמסבירה ומדגימה למה ואיך ארבעה ספורטאים אמריקאים מצטיינים על אחד בתחומו. עשוי מצוין, מלמד ומסביר בצורה מעניינת ומחדשת תחומי ספורט שלפחות אני לא ממש מבינה בהם הרבה. עם כל שאר הדברים שקרו ב-2016 מי בכלל עוד זוכר שהייתה אולימפיאדה?!

-

גיא שגיא

guy

http://publicdomain.nypl.org/pd-visualization/ הספריה העירונית של ניו יורק שחררה בתחילת השנה מתוך הארכיון שלה כמעט מאתיים אלף דימויים באיכות גבוהה להורדה. במקביל היא פיתחה את מערכת הויזואליזציה הזו אונליין. משחק-גאולוגיה-ארכיונאות-תרבות. תענוג לגלות ולחפש. הרבה ממה שנעשה פה יושם בסוף השנה ב- Google Arts & Culture.

-

ענת קציר

michal

האמת היא שחשבתי על זה לא מעט. איזו עבודה בתחום שלנו הצליחה להלהיב אותי ולהוכיח שוב שהתחום שלנו הוא לא רק ״לעשות יפה״ או לעשות כסף לעולם התאגידי? חיפשתי עבודה שמצד אחד רלוונטית לעולם דיגיטלי ללא גבולות פיזיים, ומצד שני מכבדת את המקום ממנו היא באה, את התרבות המצטברת שלו. עבודה שמצליחה ליצור דיאלוג בין תרבויות שונות; דיאלוג בגובה העיניים מתוך נסיון למצוא את המשותף אך לכבד את השונה. ואז הבנתי שלפעמים כל מה שצריך נמצא לנו מתחת לאף. העבודה שאני בוחרת היא פונט Fedra של מיכל סהר, פיטר בילאק ובהמן אסלאמי!

-

אמיתי גלעד

amitay

בחרתי ב”יומן רשמים” של אליעזר זוננשיין שרכשתי חצי-חצי עם קרן כץ ביריד הספרים של ארטפורט. נורא רציתי את כל הספר לעצמי אבל זה היה די יקר. למזלנו מדובר באסופת הדפסות על דפים נפרדים. הגענו לסיכום הוגן: לקרן היתה זכות הבחירה הראשונה בנוגע לעבודות, אני קיבלתי את החצי שהיא לא בחרה ואת הקופסה. זה מעין מגדיר חרקים וצמחים מחרתי-אישי, בכל עמוד זוננשיין ייבש וסרק וצייר וגזר והדביק וכתב בכתב ידו על פרח בר או חרק ארצישראלי אחר. הטקסטים משלבים חוויות וזכרונות אישיים, אסוציאציות ועובדות ויקיפדיה. אחד הערכים סוקר את הפרפר הקרוי “דובון יפיפה”. איך אפשר לא לקנות כזה דבר. העבודה של אליעזר זוננשיין תמיד הצליחה להלהיב אותי, מאז שהייתי בתיכון. הוא דוגמא מעניינת ליוצר שחוגג בכל החתונות, גם תקשורת חזותית (בוגר המחלקה בבצלאל) גם אמנות, גם מעניין ומסתורי וגם מצליח להעביר מסרים בלי להתחבא מאחורי מילים מפוצצות ומשפטים אינסופיים על דפי A4 עבשים בגלריות. ואני לא יכול שלא להמליץ גם על זה – קפצו ל-33:50.

תגובות