ב־Sagmeister & Walsh יש תחושה שהכל אפשרי. תחשבי על הדבר הכי מופלא שאפשר לעשות. את לא יודעת לעשות את זה? נשכור את האדם שיודע. האמצעים בלתי מוגבלים. ועדיין אני לפעמים מתגעגעת לעבודה, דלת תקציב ככל שתהיה, עם גופי תרבות וחינוך ולעיצוב מקומי עם האות העברית
שיחה עם שי ענבר
מאת ניצן דדון
16.04.17

zira

ספרי קצת עלייך. איך התגלגלת ללמוד עיצוב בבצלאל, על מה זה עיצוב בשבילך, בחיים האישיים.

הגעתי ללימודי עיצוב די במקרה. למדתי אמנות בבית־ספר חקלאי בעמק יזרעאל, ציירנו וגידלנו רוקולה. מתישהו במהלך הצבא נתקלתי בשנתון של בצלאל והתחלתי לקרוא את תיאורי הקורסים של כל המחלקות. התלהבתי. פחות או יותר ככה החלטתי שאני רוצה ללמוד תקשורת חזותית. לא ידעתי מה זה טיפוגרפיה ולא הכרתי המון עיצוב טוב. מאוד חששתי שאולי לא אהיה שייכת. אני חושבת שהשנים בבצלאל היו השנים שהכי עיצבו אותי. משהו בטוטליות של הלימודים, המחויבות, ירושלים.

אין לי פרויקטים אישיים. אני צריכה לקוח עם צורך ודדליין כדי לעצב. פעם בכמה זמן, כשבא לי רק שחור־לבן־שקט־רזה־וזז, ולא חייבת שיאהבו, אני מוצאת תירוץ כמו מעבר דירה או שנה טובה לאמא ועושה דברים שלי, שיושבים להם בסוף באינסטגרם. אני חושבת שטקסטים הם ההשראה הכי טובה בעולם. משתדלת לא לקחת השראה לעיצוב מעיצוב גרפי, קשה לעשות משהו חדש ככה.

עיצוב בשבילי זה כבר חלק מאיך שאני מסתכלת על העולם. אני רואה את הכיעור שפעם לא ראיתי אבל גם את היופי שפעם לא ידעתי להעריך.

AD AD copy home

באודות הקצר שמופיע באתר שלך את מתארת את עצמך כמעצבת שפועלת מתוך קונספט, המילה שבצלאל כל כך אוהבת להלל שכמעט וכבר הפכה לגנאי. אשמח אם תבחרי פרוייקט אחד ותספרי מעט על התהליך שלו, צעדים ראשונים של גיבוש רעיון

קונספט. זה טריקי. לאחרונה דיברנו על זה בסטודיו, חבר אמר שבשבילו קונספט זה תיאור מילולי, משפט אחד קצר, של הויזואל הניצב מולו – מה זה. אני חושבת על זיקוק, על שלד מאוד חזק ורזה סביבו נבנה עולם ויזואלי מורכב המשרת אותו. אני אשמח לדבר על פסטיבל ישראל 2016, פרויקט מיתוג שעיצבתי עם קובי לוי לפני המעבר לניו־יורק. התהליך היה מעניין. הבריף שקיבלנו היה יצירת שפה גרפית לפסטיבל ללא דימוי מרכזי. קיבלנו חומרים משנים קודמות וטעימות מהתוכן האמנותי של הפסטיבל. התבקשנו לסייע בבחירת שם: שבט, כאן, עכשיו, זה, טקס, עַם, קצה, פעולה, רצף, ברירה. הכל מתוך התוכן שקיבלנו שיצר תמונה של פסטיבל מרגש, עכשווי, חד־פעמי, נועז ואפילו פראי. עיסוק בטשטושי גבולות בין תחומי האמנות השונים מחול, תאטרון, וידאו ארט, מוזיקה, ותיווכם לקהל. ערבוביה- בתוכן, במקום, בזמן ובאוכלוסיה. האתגר היה לייצר שפה מזוהה, זכירה ומושכת, שתתפקד על גבי יישומים שונים ורבים בדפוס ובדיגיטל, עם רמות אינפורמציה שונות – ללא דימוי מרכזי. לאחר מספר כיוונים וסקיצות נבחר כיוון. יצרנו ערבוביית צבעים, סדרת גרדיאנטים בצבעים עזים שיבלטו במיוחד בנוף הרחוב הירושלמי. מהלוגו, הנושא את השם ״עכשיו״ בשלוש שפות, משתלשלים חוטים בשני עוביים באורכים המשתנים על פי הפורמט. עיצבתי את הלוגו מתוך ניסיון להכריז על חגיגיות הפסטיבל ואפילו ביזאריות וכן לאפשר את ההשתנות שלו. למרות שהיה גדוש באילוצים – זמן, תקציב ופוליטיקה – מיתוג הפסטיבל היה אחד הפרויקטים המעניינים שעשיתי.

Optional_650

מתוך מיתוג פסטיבל ישראל 2016 – סטודיו ״הליגה״

Leaflet_2xA5_Mockup_3

Leaflet_2xA5_Mockup_6

Optional_1 IFJ-cargo-gif-1

העבודה אצל סגמייסטראיך בכלל מתגלגלים לדבר כזה? ומה שונה / דומה בגישה ובתהליך של עיצוב?

בשנה שלישית בבצלאל עשיתי חילופי סטודנטים ב־SVA בניו־יורק וג׳סיקה וולש, שותפה של המעצב האוסטרי סטפן סגמייסטר לימדה אותי. היה לנו חיבור טוב ובסוף הסמסטר היא הציעה לי להתמחות בסטודיו. טסתי להתמחות אחרי תערוכת הבוגרים. היה מדהים. גם מאתגר. סטודיו קטן, מצלמה אחת המשדרת 24 שעות לעולם, 5 מעצבים, 2 מתמחות, ג׳סיקה וסטפן. עבדתי על המיתוג של Fugue, תוכנה של שירותי ענן, מיועדת בעיקר למתכנתים. היזמים היו שני מוזיקאים ועולם התוכן שהביאו היה מפתיע ומרענן. הם לא רצו להיות עוד חברה טכנולוגית ש״תשנה את העולם״ אלא רצו מוצר יפהפה, ענו ומרגש. זה היה לי איזון מושלם של טיפוגרפיה, תנועה וטכנולוגיה. על עיצוב הלוגו קיבלתי פרס TDC. במהלך ההתמחות עזרתי בצילומי הטייטל סיקוונס של ״The Happy Film״, סרטו של סטפן. חזרתי לתל־אביב לקצת פרילאנס ולעבודה בסטודיו ה”ליגה” של קובי לוי, מרצה במחלקה לתקש״ח בבצלאל. שמחתי לעבוד אצל אדם שחשוב לו ללמד ולא רק לייצר. ולמדתי המון. זה היה קצת כמו לחזור לאקדמיה, להצטייד בעוד כלים, לחדד, לדייק. להסתכל על פרויקט בצורה רחבה ועמוקה, להתייחס ללקוח בכבוד ולדעת שיש לי אחריות – מקצועית, תוכנית ומוסרית – כמעצבת.

fugue_0

Fugue, Sagmeister & Walsh

Untitled-1

לפני חצי שנה ג׳סיקה כתבה לי שהתפנתה משרה והיא חשבה עליי. תוך שבועיים הגעתי. הסטודיו עבר לחלל גדול, 3 מצלמות שמשדרות לעולם, 10 מעצבים, 5 מתמחים, מנהלת סטודיו, מזכירה, ג׳סיקה וסטפן. האמת שהמצלמות היוו בעיה. עדיין קצת. אני מקבלת צילומי מסך מחברים ואמא מבקשת שאעשה שלום למצלמה. ואני שמה לב פתאום איך אני יושבת כפוף. חשוף לי מדי, לי ולמסך שלי.

לגבי ההבדלים בתהליך העיצוב בין ניו־יורק לישראל - אני חושבת שכסף. אני חושבת שהתרגלתי לעצב לפי היכולות שלי, לפי מגבלות תקציב, מגבלות הפקה. ב־Sagmeister & Walsh יש תחושה שהכל אפשרי. תחשבי על הדבר הכי מופלא שאפשר לעשות. את לא יודעת לעשות את זה? נשכור את האדם שיודע. האמצעים בלתי מוגבלים. ועדיין אני לפעמים מתגעגעת לעבודה, דלת תקציב ככל שתהיה, עם גופי תרבות וחינוך ולעיצוב מקומי עם האות העברית.

cam938_1523350241_o

״אמא מבקשת שאעשה שלום למצלמה״. בסטודיו בניו-יורק

בבחירות האחרונות היית חלק מצוות העיצוב של V15, איך זה שונה מעיצוב של היומיום?
אחרי שחזרתי מההתמחות בניו יורק התחלתי לעבוד עם קמפיין וי 15 שפעל להחלפת השלטון.
זה היה קצת לעשות ההפך. לעבוד מהר, עם הרבה אנשים, עבור הרבה אנשים, לכוון למכנה משותף רחב מאוד. למדתי הרבה. הייתה שם עבודה עצמית – לתת לדברים לא מושלמים לצאת למרחב הציבורי ולראות אותם ולהתבאס מהם ואז לקבל אותם.
נראה לי שעיצוב פוליטי ישראלי לא יכול ולא רוצה להשאר נקי ומהוקצע. הכל בוער כאן.

לסיום – אני אשמח לצילום מסך של האמוג׳י האחרונים שהשתמשת בהם

emoj

www.shyinbar.com

תגובות