קל יותר לשאול שאלות על המציאות הקטנה והמדומיינת מאשר על המציאות הגדולה, חסרת הגבולות, הבלתי ידועה, העתידית
מה אם?
מאת דנה אלקיס
24.05.17

הספקולציה נתפסת לרוב כפרובוקטיבית ועלולה למשוך אליה להבות. בפרויקט שנעשה לאחרונה מעלה סטודנטית מלונדון שאלה האם ניתן להשתמש ברחם האישה כדי לגדל זן של דולפין העומד בפני הכחדה. היא אמא טרייה ומרגישה שהעולם הופך להיות עמוס וגדול יותר, שמקומו של האדם נהיה זניח ותוהה איזה עתיד יהיה לילד שלה. היא שאלה את עצמה שאלת ׳מה אם?׳ קטנה ומעניינת. אולי כזו שלא יכולה להתקיים אבל עצם העלתה לדיון יכולה לפתוח חזית שלמה של מחשבות חדשות עלינו כבני אדם ועל כל מה שחשבנו על עצמנו. בצפייה בוידאו הקסם מתערבב בכאב בטן והפליאה בשאלות קונקרטיות על איך זה יכול לקרות. תוך שנייה מרגישים שיש לכם דולפין בבטן וזה אפילו לא רע בכלל. אולי יותר קסום מכל מה שיש לי בבטן רוב שעות היום.

I Wanna Deliver a … from aikiaiki on Vimeo.

השימוש במילה “ספקולציה” מתקשרת לי אוטומטית להפרעת החרדה הלא מפתיעה שלי. השאלה: ׳מה אם?׳ פותחת כל בוקר וסוגרת כל יום. אני עסוקה בלופים אינסופים של השאלה שבאה לידי ביטוי בעיסוק בחרדות קטנות ופנימיות. זה מתחיל בדברים שאני מניחה שעוברים לאנשים בראש: מה אם פתאום הלב שלי יעצור? / מה אם עכשיו תיפול עליי התקרה? / מה אם האצבעות בידיים יעשו מה שהם רוצות? וממשיך בדברים שנדמה שרק העתיד הקרוב המוזר שלי יכול לדמיין: מה אם כוח הכבידה יפסק ל-2 שניות ואז יחזור? / מה אם האף שלי היה נחיר אחד גדול? / מה אם האוכל שאני אוכלת יחזור לצורתו המקורית בתוך הבטן שלי?

לדימויי ה־׳מה אם?׳ בפס הייצור שלי אורח חיים משתנה. חלקם מצליחים להישאר בראש מספר שניות בודדות ואז להישכח כלא היו, בעוד ספקולציות אחרות מקננות ימים או חודשים. הן גורמות לי לנסות לשלוט בהן או לסובב את עולמי כך שכל המשאבים שלי מופעלים כלפי עצירת האפשרות שחלילה יתגשמו. אחת מסתיימת ואחת מגיעה. אין הפסקות, זה חלק מעוצמת ה׳מה אם?׳.
אפשר להגיד שיותר מפחיד אותי שיום אחד הם יפסיקו להגיע מאשר מה האתגר הבא שאצטרך להתמודד מולו.

images.duckduckgo

״Instant City in a Field Long Elevation”, by Archigram

דימויי ה׳מה אם?׳ מופנים כלפי העתיד הקרוב שלי, הקטן והאינטימי.. הם מחפשים את חלל האפשרויות של ההווה המתמשך שלי, העכשיו המתקיים. לפעמים עולות ספקולציות מרחיקות לכת לכמה שנים הבאות, אבל מעולם לא עברתי את גבול 20 השנים הקרובות. אם אני יכולה לייצר כל כך הרבה ספקולציות, למה כל כך קשה לי לייצר ׳מה אם?׳ 50 שנה קדימה? התשובה ברורה. קל יותר לשאול שאלות על המציאות הקטנה והמדומיינת מאשר על המציאות הגדולה, חסרת הגבולות, הבלתי ידועה, העתידית. לפעמים בא לי שהמילה ׳עתיד׳ בכלל תהיה מילה משתנה – ככה אף אחד לא יוכל לדמיין אותה. כל פעם היא תטען במשמעות חדשה, תגרום לאנשים לחשוב יותר, ופחות להישאב לעולם הדימויים המוכר.

בתור מעצבים גרפיים אנחנו נתפסים כפותרי בעיות, כאנשים שיכולים לעשות את המוצר יפה יותר ולפעמים אפילו טוב יותר. זה בדרך כלל קורה ביעילות הגבוהה ביותר שאנחנו יכולים לפעול בה, בתקופת זמן מוגבלת ובתשלום מוגדר מראש. בשנים האחרונות עיצוב חוקר יותר ויותר לעומק את המשתמש היחיד (אותנו) ומנסה להפוך כמעט כל אינטראקציה ליעילה, מהירה וכלכלית. כזו שלא תשאיר מקום לטעויות או לגילוי.

החוויה הטכנולוגית כיום היא חוויה מוכתבת. היא מותכת ע״י היצרנים שמייצרים טכנלוגיות שבאות לפתור בעיות מוגדרות מאוד, כאלו שאפשר לנסח בקצרה ובמהירות. החוויה צריכה להיות צפויה על מנת לאפשר זיהוי מהר, כדי שהמשתמש לא ישתהה לחשוב, ללא כל קושי יצליח להפיק תועלת מרבית מהחוויה. בפרויקט creativeblock שעשיתי בקורס ״ממשקי העתיד״ ניסיתי לבנות פלטפורמה משל עצמה שלוקחת בעלות על הטכנולוגיה כולה. בחיפוש אחר חוויה חושית חדשה וחוויית השתקעות, משחקית שאינה דורשת בראש ובראשונה יחסי תן-קח. בעזרת הטקסט הסיני הקדום I-CHING ומנוע הצעות טקסטואלי הלומד את המשתמש (swiftkey) ניסיתי להציע למשתמש חווית כתיבה שמטרתה לפתוח סתימות קריאטיביות ולכוון את המשתמש לקשב פנימי חדש, לתקשורת המשלבת הומור ומשחק. הממשק בנוי מפתיתי אותיות הצמודים כקופסא ונפתחים עם מחווה של קבלה מצד האדם/משתמש. החלקיקים נעים ובונים צירופי מילים לבחינת ואישור האדם. הממשק פותח אפשרויות לתפיסת עצמיות חדשה ומאתגר את עולם הטכנולוגיה הקיים להפסיק לשכפל רעיונות ישנים של תקשורת אדם מכונה.

whatif

Creativeblock

מטרת העיצוב היא כמעט תמיד לשפר את העתיד ולכן העתיד הוא חלק בלתי נפרד ברוב תחומי העיצוב. אנחנו כל הזמן מתעסקים, מציירים, מעצבים ומנגישים אותו. אנחנו עוזרים לו להתקיים, אבל כבר הרבה זמן שלא חלים שינויים מהותיים בתפיסה האסוציאטיבית של הקהל הרחב בסוגיית: איך העולם העתידי יראה, הדימוי של רכב מעופף בחלל או ממשק שקוף במרכז החדר שניתן לשליטה בעזרת הידיים עדיין משמש את רוב האנשים בתור האימג׳ של ״העתיד״. הנה טאמבלר שאוסף את המיטב של ממשקים שהם עתיד שנמצא בעבר.

העיצוב הספקולטיבי קורא להסתכל על העתיד בצורה מורכבת יותר, קצת כמו אלומת אור היוצאת מפנס. ההתייחסות היא לכמה סוגי עתיד:

העתיד הסביר – כולל את העתיד שסביר להניח שיקרה. בדרך כלל – עסקים כרגיל.

העתיד המספק – כולל את כל העתידים שיכולים לקרות על פי הידע שלנו של איך דברים עובדים. תהליכים, מערכות ואינטראקציה הומנית

העתיד האפשרי – עתיד במגבלות הפיזיקליות והחוקים שאנחנו חיים לפיהם כיום

העתיד הרצוי - עתיד שממונע על ידי הרגש יותר מאשר המחשבה. יוצא מן הקונבנציות הידועות

elk

אחת ההשראות המעניינות לחשיבה מן הסוג הזה, היא סטודיו ארכיגרם (אחד מראשיה הבולטים הוא פיטר קוק), סטודיו אוונגרד, שנוסד בשנות ה-60 ופרסם את רעיונותיו בכתב עת לאדריכלות. כדי ליצור מציאות חדשה שבאה לידי ביטוי באמצעות פרויקטים מדומיינים הם קיבלו השראה גדולה מהטכנולוגיה והמציאות החדשה של לונדון. בעבודתיהם הם הסתמכו על הנחת היסוד שהעתיד מלא במשאבים אינסופיים. אחד הפרוייקטים האהובים עליי הוא  the walking city.

herron

רון הרון, 1964

עיר זו נהגתה ע״י רון הרון, בשנת 1964. בה הוא מציע לבנות על חורבותיו של עולם הרוס, ללא עתיד בעקבות מלחמה גרעינית מקבץ של מבנים חכמים – רובוטים הנראים ״ענקים״. ענקים אלו הם שילוב של חרק ומכונה (השראה רבה מרעיונות כתובים של לה-קורבוזיה בנוגע למגורים ואדם), כל ענק הוא עיר בבעלותו של מישהו. העיר יכולה לזוז ממקום למקום באופן חופשי, מצד אחד בעל ה״ענק״ יכול להחליט שהעיר שלו תחיה בבידוד מוחלט ומצד שני ערים אלו יכולות להתממשק אחת לשנייה ולהפוך למטרופולין גדול יותר, להחליף דיירים, להחליף תכולה, ליצור ועוד… עבודת הסטודיו הייתה בשם הדמיון והאפשרות לחלום עתידים אפשריים ולהבין מחדש את ההווה.

הדיון המופרך בעתיד הוא פתח ליצירת דימויים עתידניים פחות מפחידים ומאיימים. דווקא כשמפסיקים לחשוב שאנחנו יכולים לנבא הכל מראש, אפשר להיפתח ולחלום על חלופות ספקולטיביות לעתיד אחר. כמעצבים גרפיים אנחנו מפתחים כלים ומתודות שמאפשרים תהיות ושאלות, ולאחר מכן אפילו להציע תשובות אפשריות לעתיד שאינו מושפע מניסיון לחזות טרנדים ואינו מדמיין את המציאות הנוכחית בסביבה טכנולוגית שונה.

דווקא תפישה חזותית מאפשרת לנו להעלות ספקולציות שעוסקות בסוגי עתיד כמושג עקרוני: עתיד רצוי, עתיד בלתי רצוי, עתיד אוטופי או דיסטופי. אנחנו יכולים לדמיין אפשרויות ותהיות הדנות בעתיד בהיבטים של מוסר, אנושיות, צלם אנוש – או אולי דווקא היעדרם.

תגובות