היה לי מאוד חשוב לנסות ליצור אישזהו חיבור, לגרום למי שצופה בסדרה להרגיש איזושהי כמירת לב קטנה, אולי קצת להצחיק פה ושם, ואני חושב שיש משהו שמאוד מדבר לאנשים כשמישהו חושף מולם את הצדדים היותר פגיעים שלו
וילה וג׳ונגל 2 – דן אזולאי
מאת שרון כהן
04.08.17

דן, מה שלומך?

הי שרון, אני בסדר גמור, השקט שאחרי הסערה

איך החיים שאחרי?

ברגע שאחרי הכל הרגיש נורא דרמטי וכאילו המשקל של כל העולם ירד לי מהכתפיים, אבל ביום שאחרי פתאום לא הרגיש שיש יותר מדי הבדל.

עדיין צריך לעכל הכל אני מניח.

אז בוא נחזור אחורה, איך מתחילים בכלל פרויקט גמר?

האמת שאת התשובה לשאלה הזאת קיבלתי ממרב סולומון. היא נכנסה לשיעור האחרון שלנו בסמסטר א והסבירה שצריך לבחור גישה – או שהפרויקט נועד להפגין את מכלול הכלים שיש לנו ולהשיג עבודה, או שזאת הזדמנות אחרונה להתנסות ולהיות סטודנטים.

בהתחלה חשבתי שאני אלך על האופציה השניה ושיהיה מעניין להתבנון קצת על הארבע שנים האחרונות כמכלול ולעשות מין סיכום של המסע שעברתי בבצלאל, אבל בסופו של דבר הפרויקט הזדקק למשהו באמצע.

picpic

קודם בחרת בגישה ודרכה נולד הרעיון או להיפך?

הרעיון כבר הסתובב לי במחשבות עוד לפני שהבנתי את החלוקה הזאת, ידעתי שאני רוצה להתעסק בנושא שהוא קצת אישי ובמובן מסוים לסגור מעגל על התקופה המאוד משמעותית הזאת. הגישה השניה הרגישה לי מאוד מתאימה בהתחלה אז ניסיתי לדבוק בה, אבל די מהר הרגשתי שהיא תבוא על חשבון הרבה דברים שצמחו בעבודה, וזה היה לי חבל. חלק מהיופי של פרויקטי גמר בעיני זה איך הם מתפתחים בכיוונים לא צפויים ומפתיעים אפילו את היוצרים שלהם.

ספר קצת על הפרויקט שלך

התחלתי מלעבור על דברים שרשמתי לעצמי בסקצ׳בוקים לאורך התואר וניסיתי לזקק מהם איזשהו חוט מקשר, ובסופו של דבר ראיתי שתחושת בדידות היתה מוטיב שחזר די הרבה.

להכנס לעובי הקורה על נושא שליווה אותי הרגיש כמו סגירת מעגל ראויה, אולי גם קצת כדי שאני אוכל להמשיך לפרק הבא בחיים כשהתחושה הזאת מעסיקה אותי פחות, אז התחלתי לקרוא כל מיני מאמרים בנושא שבגדול פירקו את המושג לגורמים וניסו להסביר כל חלק ממנו.

על המאמרים האלה ביססתי סדרת אנימציות דידקטיות בשם The Loneliest, כשהמטרה של כל פרק היא לענות על סוגיה כלשהי בבדידות.

בגלל שסה”כ מדובר במאמרים די כבדים, קישרתי כל סוגיה לסיפור של בדידות קיצונית, ומכאן השם של הפרויקט – כל פרק עוסק במשהו הבודד בעולם.

מה היה הרגע הכי קשה או מורכב בתהליך?

הייתי אומר שבאופן די קולקטיבי התהליך הזה לא חוסך רגעי משבר מאף אחד, אבל אני מניח שהחלק הכי קשה מבחינתי היה ההתחבטות, עד כמה אני באמת מוכן לדבר על משהו כל כך אישי.
פחדתי שהפרויקט יפול למקום מאוד שטחי וזה גרם לי להסס הרבה מאוד והוביל להמון הרהורי כפירה.

אתה חושב שהעובדה שבחרת לעסוק בנושא מאוד אישי אבל לאו דווקא בסיפור אישי ספציפי עזרה קצת בהרהורי הכפירה?

זאת היתה בחירה מאוד מודעת, בנסיון להפוך את הפרויקט למשהו רחב יותר מהוצאת קיטור. 

היה לי מאוד חשוב לנסות ליצור אישזהו חיבור, לגרום למי שצופה בסדרה להרגיש איזושהי כמירת לב קטנה, אולי קצת להצחיק פה ושם, ואני חושב שיש משהו שמאוד מדבר לאנשים כשמישהו חושף מולם את הצדדים היותר פגיעים שלו, במיוחד כשהם יכולים להזדהות איתם.

אגב, אני מודה שמאוד התרגשתי מהפרויקט שלך.
הצלחת להעביר בעיניי תחושות מאוד אוניברסליות בדימויים חכמים ומפתיעים.
הפייבוריט הוא האצבע בקהל והנודלס ללא ספק.

תודה רבה! ממש כיף לשמוע. אבל אני חייב להודות שהאצבע בקהל היה רעיון של חברה טובה.

לא חשבתי שאזדהה כל כך עם עץ. 

*צחוק מבויש* העץ הזה נגע לי בלב כשקראתי עליו בפעם הראשונה.

איך הגעת בכלל לכל אותם בודדים?

המון מחקר. מסתבר שיש המון סיפורי בדידות מצוינים, כמו החללית קיוריוסיטי שנמצאת לבד על מאדים ושרה לעצמה יום הולדת שמח כל שנה.
בנקודה מסוימת הבנתי שיש לי יותר מדי סיפורים ולא מספיק זמן.
החלק המאתגר לא היה למצוא  את הסיפורים, אלא להתאים כל סיפור לפרק הנכון.

הסיפורים והפרקים משתלבים בצורה מעולה, אני בכלל חשבתי שהפרקים נגזרו מתוך הסיפורים.. חלק מאוד משמעותי מהפרויקט הוא הטקסטים שמלווים את הסרטים, ספר עליהם קצת.

תודה רבה! אני שמח לשמוע שהסיפורים יצאו חלק אינטגרלי מהפרק, זה היה אתגר לא פשוט.
רוב הטקסטים שהשתמשתי בהם היו אקדמאים, או לכל הפחות משמימים. אחרי שסיכמתי אותם הבנתי שאני לא מבין חצי מהמושגים שכתובים ושזה בלתי נמנע שאני אכתוב משהו בעצמי.

ולדברים קצת יותר אופטימיים מבדידות- ממה הכי נהנת בפרויקט?

זה נורא נדוש אבל בסופו של דבר למדתי מהתהליך הזה המון. במובן מסוים גם באמת סגרתי מעגל, כי ההתעסקות האובססיבית של כולם בעבודה שלהם החזירה אותי לימים של שנה א׳ שכל מה שצריך זה להסתכל על חברים שלך עובדים ופשוט ללמוד מהם בלי סוף.

וגם העובדה שהיה לי מנחה מצוין שגרם לכל הטעויות שקרו בדרך להרגיש כמו שלבים הכרחיים ולא אסונות שאין מהן חזרה לא הזיקה.

לסיכום- מילות חכמה/טיפים למי שפרויקט הגמר עוד לפניו?

הדבר הכי חשוב בעיני להעביר הלאה זה לנסות להנות כמה שאפשר. ״פרויקט גמר״ זאת כותרת נורא מאיימת, ולא משנה כמה ניסיתי לשקר לעצמי ש״זה רק פרויקט גמר״ היא עדיין נשארה מאיימת, אז אני יודע שנורא קל להגיד. אבל כל עוד הכותרת הזאת לוקחת למקומות שמדרבנים ומקדים אז הכל טוב, אבל אסור לתת לה לשתק את העבודה, או אפילו סתם למרר את הדרך לקו הסיום של הלימודים. גם אם ישנתי בשבוע האחרון לפני ההגשה 5 שעות במצטבר, אני יכול לומר שהצלחתי להינות קצת מהדרך, וזה אחד הדברים הכי חשובים בעיני.



תגובות