בלימודים אנחנו רגילים להיות המוח, הידיים והלב- החוויה שחוויתי בהתמחות גרמה לי להבין עוד יותר עד כמה השילוב הזה, והיכולת להשפיע על היצירה בכל מיני רבדים היא משמעותית עבורי
המתמחים
מאת מערכת חצי גליון
23.02.18

על קו התפר בין הלימודים ל”עולם שבחוץ” גל זוננפלד, שרון כהן, נועה נוני וגל שריר- ארבעה סטודנטים משנה ד’ מספרים על הקיץ שלהם כמתמחים בארבע מסגרות שונות

גל זוננפלד

התמחות במשרדי Facebook Israel

איך הגעת להתמחות? הייתי בקורס סטודיו “עיצוב ויזמות במרחב האינטראקטיבי” של רונאל מור שקישר אותנו למגייסת של פייסבוק שאספה קורות חיים. משם הדברים התגלגלו בראיונות אבל בתכל’ס בלי רונאל כנראה שלא הייתי שומע על ההתמחות הזאת.

ספר קצת על המשרד המשרדים יושבים ברוטשילד, יש נוף מדהים לים וגג מדהים. open space גדול בכל קומה, אין משרדים סגורים. זאת סביבת עבודה די אידיאלית. בחברה כמו פייסבוק יש שפע של דברים בכל מקום. אינסוף אוכל ובאופן כללי משרד שגורם לך לא לרצות כל כך ללכת הביתה.

הגג של המשרד ברוטשילד

איך זה עובד מבחינה ארגונית? מבחינה ארגונית לא יצא לי עדיין להיתקל במבנה עבודה כזה. הדרך שבה המשרד עובד היא כזאת- לכל משרד של פייסבוק בעולם יש צוות עיצוב כשבתוך צוות העיצוב המעצבים מחולקים למוצרים שונים: אינסטגרם, פייסבוק, וואטספ, פייסבוק לייט וכו’. כל המעצבים נמצאים למעשה ב”מיני חברה”, יש צוות עיצוב שמאגד את כל המעצבים אבל כל מעצב או מספר מעצבים עובדים בנפרד על המוצר שלהם.

מה השוני העיקרי בין ההתמחות ללימודים? בהתמחות שלי עיצבתי להמון אנשים ובאופן ספציפי לאנשים במדינות עולם שלישי. השוני הוא שכשמעצבים בלימודים לקהל של מרצים או חברים לכיתה יש מעט מאוד מגבלות והמון חופש. כל הזמן אומרים לנו שבלימודים יש לנו המון חופש ובחיים לא יהיה לנו כל כך הרבה חופש. זה נכון, בסופו של דבר תמיד יהיה איזשהו משתמש או לקוח בקצה של העבודה שחייבים להתחשב בו. בלימודים זה לא באמת קיים. השוני הגדול היה לראות אנשים משתמשים בעיצוב שלך ולקבל פידבק אמיתי מתוך חוויית השימוש. זאת לא ביקורת אלא דברים שקשה לך מאוד לדעת לפני שאנשים רואים ומשתמשים באמת בעיצוב. אז כן, המשתמשים, הם ההבדל העיקרי.

סדנת הדפס במשרדי פייסבוק בסאן פרנסיסקו

מה היה הרגע הכי הזוי? אני חושב שלהגיע למשרדים של “פייסבוק” בסאן-פרנסיסקו היה הרגע הכי הזוי. זאת הייתה חוויה סוריאיליסטית לגמרי להיות במקום כזה ולראות את מה שמתארים כ”מקום מדהים וקסום” ולהבין שזו המציאות. אין לי מושג איך אנשים באמת עובדים שם בכלל. אחד הרגעים הכי מדהימים עבורי היה לראות סרטונים של משתמשים בניגריה משתמשים באפליקציה ובעיצובים שעשיתי לפני שהם יצאו. מגיע אדם עם משקפיים שלא מצליח לראות את הטקסט שכתבתי או משתמשים שלוחצים על כל מיני אייקונים לא לחיצים ששמתי כי הם מניחים שזה כפתור. פשוט לראות איך כל מה שחשבתי על עיצוב משתנה ברגע שזה מגיע לידיים של אנשים אמיתיים, במיוחד במדינה כמו ניגריה או בכלל מדינות עולם שלישי.

מה תיקח איתך הלאה? לדעת לקבל ביקורת בפחות אגו. במיוחד כשמדובר בעולם (העיצוב) שמתבסס על פידבק. תמיד יש מישהו בקצה העיצוב שיתן לך פידבק. בין אם זה ארט דיירקטור, בוס, לקוח או משתמש, בסופו של דבר תקבל פידבק קשה שצריך להתמודד איתו. בתור סטודנטים זה לא נעים לנו כי אנחנו נמצאים במסגרת שמכניסה אותנו בעל כורחנו לתחרות וזה הסטייט אוף מיינד שאנחנו נמצאים בו. אבל צריך לזכור שאנחנו לא מתחרים עם אף אחד על מקומות עבודה או ב”אליפות העיצוב” וללמוד לקבל ביקורת. עבורי ההתמחות הייתה ”a humbling experience“, ההבנה שתמיד יש מה ללמוד ותמיד צריך לקחת ביקורת בלי אגו- כי רק ככה משתפרים.

שרון כהן

התמחות במשרד מיתוג ואסטרטגיה Foundry Berlin

איך הגעת להתמחות? לקראת סוף שנה ג’ הבנתי פתאום שאני ממש רוצה לעשות התמחות בקיץ הקרוב. זו נראתה כמו ההזדמנות האחרונה להבין מה בכלל קורה שם ב”עולם האמיתי” רגע לפני שאני נזרקת אליו בעצמי. (וגם ואולי בעיקר ניסיתי לעמוד בהבטחתי לעצמי שלא לחזור לעוד קיץ בעולם הילדים, הנוער והתפוצות). התחלתי למפות בצורה שיטתית ארט דיירקטורים וחברות הפקה ברחבי אירופה שאהבתי ושלחתי מיילים עם התיק עבודות שלי. בסוף כמו בכל ניסיון תכנון של העתיד התגלגלתי למקום אחר לגמרי ממה שכיוונתי אליו- חבר בוגר המחלקה קישר אותי לחברה שלמדה איתו שעובדת במשרד מיתוג בברלין. עשיתי ראיון סקייפ תוך כדי הגשות סוף סמסטר וכעבור שבועיים כבר התייצבתי במשרד.

ספרי קצת על המשרד מדובר במשרד מיתוג ואסטרטגיה די קטן- 15 אנשים כולל כולם. מבחינת קריאייטיב מדובר בסה”כ בשני מעצבים, קופירייטר, אחראי הפקה וסגירה לדפוס ומתמחה (ותקן בלתי מאויש של ארט דיירקטור). היה גם לא מעט חיזוק של פרילנסרים בהתאם לגודל וסוג הפרוייקט. רוב הקיץ עבדנו על מיתוג מחדש של ענקית תקשורת גרמנית, מה שגרר כל תצורה אפשרית של המונח “גרפיקה שימושית”. המשרד נמצא בבניין מגורים בקרויצברג יחסית קרוב לנהר ובצורה משונה למדי מחולק לשני משרדים שונים. בבניין אחד נמצאים מנהלי הפרוייקטים ובבניין השני נמצאים הקריאייטיב וההנהלה. ההרכב האנושי מגוון ובינלאומי- שוויץ, שוודיה, הולנד, צרפת, איטליה, ישראל וכמובן גרמניה. ההתנהלות הייתה בגרמנית ובאנגלית. האוכל היה אסייתי.

"אנשים חיוביים על רקעים לא מסיחים"

מה היה הבריף או הרגע הכי הזוי? איתור אימג’ים ב-GETTY IMAGES. זה משחק נהדר שנהנתי ממנו מאוד. בין הבריפים האהובים ניתן למצוא את “עתיד”, “אנשים חיוביים על רקעים לא מסיחים” והאהוב עליי “קולקציית בניינים ישנים עם לוק חדש, הרבה ירוק מסביב ואולי מישהו עובר שם על יד. אבל אנחנו לא רוצים לראות אנשים”. מתברר אגב שקיימת השגחה עליונה וכשלא מוצאים את התמונה המבוקשת במאגר אפשר להתקשר ופשוט לבקש מגטי לחפש בעצמם ולשלוח. הרגע הכי הזוי אבל היה להשתתף בצילומי פרסומת לחברה שעבדנו על המיתוג שלה. הבמאי היה כוכב טלנובלות שוויצרי, השחקניות נראו כמו תוצאות חיפוש בשאטרסטוק וציוד הצילום היה התגשמות כל חלומותיי. זה גם היה אחד הרגעים הכי כיפיים במשרד שחידדו לי שאני כנראה מעדיפה הפקות על פני עבודה גרפית.

צילומי פרסומת לחברת תקשורת גרמנית

מה היה הרגע הכי קשה? אני חושבת שאחד הקשיים העיקריים עבורי היו להצליח לנמק את הבחירות העיצוביות שלי ו”למכור” לבוס שלי את מה שעשיתי בשפה שאינה שפת האם שלי. הרגשתי מגומגמת ולא רהוטה, נורא חסר לי אוצר המילים הנכון. היו גם לא מעט פערי מנטליות וחילוקי דעות מבחינת תפיסות עיצוביות. ההבנה שלא כל מודעה שאעצב תהיה פאר היצירה שלי היא קשה לעיכול, לפחות בהתחלה. אני מאוד קשה עם עצמי, אז אם המודעה לא מדהימה, מבחינתי שפשוט לא תהיה. הבעיה היחידה היא שלא ככה מתנהל העולם. בטח שלא העולם המסחרי. אני רוצה להאמין שעם הזמן פשוט משתפרים ולומדים גם קצת ויסות רגשי. מתעבים במידה מסוימת ואוהבים במידה מסוימת. אולי. לצערי אני עדיין בקצוות. או שמשתפשפים ונהיים מעצבים טובים יותר או שלומדים לחיות עם התוצאה שהספקת להגיע אליה במסגרת הזמן הנתון ופשוט מוכרים אותה. באופן כללי כל הקיץ הזה היה רצוף בלא מעט קשיים והתמזל מזלי שזכיתי לעבור אותו עם פולינה המהממת (בוגרת המחלקה) שעבדה כמעצבת הראשית במשרד ועזרה לי בלי סוף.

מה תקחי איתך הלאה? אני מקווה בעיקר להצליח ממש להנות משנה ד’. הקיץ הזה גרם לי להעריך את הפריווילגיה שיש לנו בלימודים לעשות מה שבא לנו פשוט בלי שיקולים חיצוניים של רצונות לקוח או חזון של בוס. אז להוריד פאניקה ולעשות הרבה כיף. זו מין תובנת בדיעבד כזאת של אחרי הלימודים בדרך כלל, אבל אני מנסה להקדים את המאוחר. אני חושבת שההתמחות לימדה אותי לשאול המון שאלות ולקפוץ למים גם ואולי בעיקר כשממש אין לי מושג מה אני עושה. בסוף פשוט לומדים. הכי חשוב מבחינתי ללכת בעקבות הדברים שאני אוהבת באמת ומרגשים אותי ולחלום בגדול.

גל שריר

התמחות במשרד אדריכלות junya.ishigami+associates

איך הגעת להתמחות? כבר כמה שנים שאני ובן הזוג שלי, שלומד במחלקה לארכיטקטורה, עוקבים אחרי העבודה של המשרד הזה. הפרויקטים שהם עושים מאוד מקוריים ויפים, והעבודה הגרפית שלהם מאוד מורגשת וייחודית. – מאוד נקייה, ומשלבת הרבה איור. חשבנו שיהיה מעניין לעבוד בקיץ ביחד, ולכן החלטנו להגיש מועמדות. עברו שבועיים ולא ענו לנו, אז הנחנו שלא התקבלנו. פתאום, אחרי 3 חודשים קיבלנו מייל שמתנצל על זה שלא ענו לנו עד כה, ושהם ישמחו שנבוא לעבוד אצלם. רק כשהגענו לשם, הבנו איך יכול להיות שמייל הולך לאיבוד ונמצא רק כעבור 3 חודשים.

ספרי קצת על המשרד המשרד נמצא במרכז טוקיו, בחלל גדול מתחת לאדמה שהיה פעם מועדון לילה. כולם עובדים בחלל אחד משותף, בלי מחיצות. יש מלא מודלים וניירות בכל מקום, ובגדול המון המון המון בלאגן. עובדים 6 ימים בשבוע, כל יום מ-10 בבוקר עד 12 בלילה. כן, 14 שעות ביום. המשרד מורכב חציו מצוות קבוע של אדריכלים, וחציו השני ממתמחים שמגיעים מכל העולם. רוב העובדים הקבועים הם יפנים או סינים. כולם יושבים בשקט מוחלט ועובדים. אין מוזיקה, בקושי אומרים שלום בבוקר. היינו 3 מתמחים ישראלים, וכמו שניתן לנחש, אנחנו היינו הכי רועשים במשרד.

מה השוני העיקרי בין ההתמחות ללימודים? אני חושבת שהשוני המהותי עבורי בהתמחות, הוא העובדה שאין לך שום השפעה של שום דבר. הרגשתי שמתייחסים אליי בתור ידיים עובדות ותו לא. לא היה כמעט שום מקום לדעה שלנו, לקו האישי שלנו, לרעיונות שלנו, קטנים ככל שיהיו. בלימודים אנחנו רגילים להיות המוח, הידיים והלב- החוויה שחוויתי בהתמחות גרמה לי להבין עוד יותר עד כמה השילוב הזה, והיכולת להשפיע על היצירה בכל מיני רבדים היא משמעותית עבורי.

מה היה הרגע הכי קשה? הכי קשה היה חוסר ההבנה, והקצר בתקשורת. לאחר שעברתי בין כמעט כל הפרויקטים, שמו אותי בצוות שעבד על תחרות לעיצוב מתחם שכולל חנות ספרים, חנויות מכוניות יוקרה, בתי קפה וכו׳. הבחור שהיה אחראי עלינו, יפני צעיר, לא באמת ידע אנגלית, וכל שיחה איתו התחילה בכמה מילים באנגלית ועברה ישר ליפנית. הייתי מוצאת את עצמי פשוט בוהה בו ומחכה שהוא יסיים ובסוף אומרת, בפעם האלף, ״לא הבנתי״. ושוב מהתחלה.. ואם זה לא מספיק, הטריף אותי שהוא אף פעם לא קורא לי בשם שלי. אחרי שבועיים הבנתי שהוא פשוט חושב שהשם שלי זה ״גרררר״.

 קיר ציורי חיות בצבעי עפרון

אני מבינה שהדברים לא הלכו בדיוק כמו שתכננת.. הבנתי די מהר שהמקום הזה לא בשבילי. מעבר לעובדה שהיה נראה לי הזוי באופן כללי שאנשים מגיעים מהצד השני של כדור הארץ כדי לחתוך קלקר, ידעתי שאני לא אחת מהם. לקחתי חופש ארוך מהעבודה בארץ, ונסעתי עד ליפן, אז לא יכול להיות שאהיה 14 שעות ביום בעבודה שלא מאתגרת ולא מעניינת אותי. עד שהיה לי את האומץ לעזוב בהחלט, את רגעי השעמום הרבים, חילקתי בין טיולים לחנות חיות שהייתה צמודה למשרד, לבין ציור של חיות בצבעי עפרון. אחרי שפרשתי, הייתי מציירת כל ערב משהו. ביניהן סדרה של מכוניות מצחיקות שראיתי בטוקיו, וגם כמה אנימציות קטנות בהשראת דברים שנתקלתי בהם. לאט לאט יצרתי לנו בדירה הקטנה קיר צבעוני שכיף לחזור אליו, והפך את הדירה לקצת יותר בית.

 אחרי שפרשתי כל ערב הייתי מייצרת משהו

מה תקחי איתך הלאה? את היכולת והחשיבות של לעמוד על שלך. למרות הזרות, הביישנות וחוסר הנעימות, להצליח לאזור את האומץ ולעשות מה שאפשר כדי להגיע למקום הנכון עבורי, מקום שבו יש לי את היכולת להשפיע. לפעמים זה אומר לוותר ולעזוב וללכת לחפש במקום אחר, וגם זה בסדר.

נועה נוני

התמחות במשרד פרסום באומן בר ריבנאי

איך הגעת להתמחות? בסוף שנה ג׳ המרצה שלי בקורס פרסום מתקדם, שגיא בלומברג, דיבר איתנו על אפשרות להתמחות קיץ במשרדי פרסום שונים. זה נראה לי כמו רעיון אדיר שלא חשבתי עליו לפני כן. שגיא העביר את השם שלי למנהל הקריאייטיב בבאומן בר ריבנאי וזומנתי לראיון תוך יום-יומיים. הגעתי למשרדים לראיון, הייתי לחוצה וקיוויתי שלא מרגישים. דיברנו תכל’ס, הצגתי תיק עבודות ועשינו תיאום ציפיות.

ספרי קצת על המשרד המשרד ממוקם במתחם הבורסה ברמת גן. מדובר על אחד משלושת המשרדים הגדולים בארץ, ובהתאם לכך בכניסה יש חלון ענק שמשקיף על כל האיזור ועליו מונחים בצפיפות עשרות פסלונים של פרסים, וגם מסכי טלוויזיה גדולים שמקרינים בלופים פרסומות טלויזיה שהמשרד הוציא לאחרונה. במסדרונות יש אווירה טובה ובאופן כללי האנשים שם ממש נחמדים ומוכשרים.

מה השוני העיקרי בין ההתמחות ללימודים? השוני העיקרי היה שפתאום התעסקתי במוצרים אמיתיים שכולם נחשפים אליהם ב”עולם האמיתי”. ראיתי איך זה לעבוד עם החברות הכי גדולות וליצור תכנים שישפיעו על אנשים.דבר נוסף הוא שבניגוד ללימודים, בהם התרגלתי להיות הקופירייטרית, הארטדירקטורית והביצועיסטית של עצמי, במשרד על כל בריף עובדים מספר אנשים, וכל אחד נותן את חלקו. קורה שיש חפיפה ותמיד יש מקום להתייעצויות והבעת דעה, אבל אתה לא אחראי על הכל מא׳ עד ת׳ כמו שהתרגלנו בלימודים.

איזו חוויה זכורה לך במיוחד? אם אני לא טועה, כבר בשבועיים הראשונים יצא לי להיות בכמה צילומי סטודיו. בפעם הראשונה צילומי סטילס לבשמים ובפעם השניה צילומי וידאו בהשתתפות שפים ישראלים. שתי החוויות האלה היו מעניינות לאללה וחדשות עבורי. יצא לי לראות איך עובדת ארט דיירקטורית בשטח. בצילומי בשמים שמתי לב כמה הפרפקציוניזם הוא שחקן מפתח כשאת עובדת בסטודיו של צלם מקצועי. בצילומי שפים היתה ממש עבודה של בימוי סצנה ביחד עם הבמאי הראשי וצוות הצילום. אה, והיו גם צילומי אוכל שזה מגניב כשלעצמו- זרקנו לאוויר כל מיני חומרי גלם של בישול, עם תאורה וזווית נכונה כל גרגיר סוכר נראה כמו יהלום.

מה היה הבריף הכי הזוי? אוקיי! מדובר בבריף באמת הזוי ומצחיק בטירוף. התבקשתי לעצב מצגת שתיראה כאילו נעשתה על ידי חברת קיבוץ זקנה מיטבתה, כחלק מהוידאוים שעולים לעמוד הפייסבוק של המותג. הבוס אמר לי ״תעשי הכי מכוער שלך!״. 3 שנים בבצלאל לא הכינו אותי להזדמנות הנפלאה הזאת. נהנתי מכל רגע, זה היה כל כך מצחיק.. שכחתי לציין שכדי שזה יראה אותנטי זה גם נעשה בפאוואר פוינט. אתגר בפני עצמו.

שיראה כמו מצגת שנעשתה על ידי חברת קיבוץ זקנה מיטבתה

מה תקחי איתך הלאה? את התחושה שהעולם של אחרי התואר מחכה בדיוק לאנשים כמונו, עם הכישורים והידע והאופי שאנחנו מביאים. ואת הידיעה החיובית שיש אנשים טובים בתחום הזה, שאשכרה עוסקים במה שהם אוהבים כל יום, ועושים את זה טוב.

תגובות