איך היה, במשפט אחד? מה היתה נקודת השיא בעבודה על הפרויקט? לאן כיוונת והאם השגת את המטרה?
סקירת פרויקטי גמר #1
מאת אריאל פז, שירלי אלירן ודביר בך
21.07.14

שבוע ההגשות החולף הביא איתו הרבה התרגשות ומספר גדול של פרויקטים מרשימים מאד בתחומים השונים שנמצאים תחת השם תקשורת חזותית. בחרנו כמה מהם שאהבנו לנו במיוחד, ורצינו לשאול את האנשים שמאחריהם כמה שאלות על התהליך, היצירה, המחשבות, וגם מה הם ממליצים לבאים אחריהם כשניגשים לדבר הזה שנקרא פרויקט גמר.

אבי נעים ואדר רום
Closer to nowhere

חוויה אינטראקטיבית אקספרמנטלית שמטרתה היא להפוך את הסאונטראק למרכיב עיקרי, שלא משפיע אך ורק על ההרגשה של הייצוג הויזואלי, אלא גם משפיע על התפתחותו והתקדמותו. על הצופה לחקור ולגלות כיצד כל מסך עובד, מה משפיע על מה ומה גורם לפיצול המסע. בחוויה זו אין מטרה ספציפית, אין ניקוד או סוף אחד, אין לנצח או להפסיד. המוסיקה בפרויקט הולחנה כולה על אבי ואדר, ומשלבת כלים אלקטרונים ואנלוגים עם תוספות קטנות של סימפולי שירה מתקליטים ישראלים ישנים.

Closer to Nowhere 06 Poster 02 Closer to Nowhere 04

איך היה, במשפט אחד? היה קול.

המטרה העיקרית של הפרוייקט הייתה להפוך את הסאונדטראק למרכיב עיקרי ביצירה שלא רק מלווה את הייצוג הויזואלי, אלא גם משפיע על ההתפתחות שלו. האופן שבו ניסינו להגיע למטרה הזאת השתנה הרבה לאורך התהליך וככל הנראה ישתנה עוד כשנמשיך לעבוד עליו בעתיד. כבר בשלב החשיבה על הפרויקט, עוד לפני שהיה לנו משהו קונקרטי, ידענו שאנחנו רוצים ליצור מוסיקה. משם התחלנו ומשם הפרויקט התפתח למה שהוא היום.

השיא מבחינתנו היה השבוע האחרון של העבודה על הפרויקט, זו בעצם היתה הפעם הראשונה שראינו את הפרויקט תפור כולו ביחד. עד אז ראינו רק מסכים המופרדים אחד מהשני ולמעשה לא ידענו איך תרגיש החוויה הכוללת. בגלל שיצרנו משהו בז׳אנר שלא כל כך קיים לא היו לנו נקודות אחיזה ומידע קודם על איך דבר כזה צריך להיות בנוי ואיך הוא יעבוד לכן התהליך היה שונה מכל דבר שעשינו עד היום.

 מעבר לאתגרים הקונספטואליים, הקושי העיקרי היה התמודדות עם אנימציה קלאסית. מכיוון שלא היה לנו הרבה ניסיון בתחום, רק באמצע התהליך הבנו את כמות העבודה הנדרשת לשניות ספורות של אנימציה.

Poster 05

דניאל גרומר
‘אברהם’: פונט עברי ערבי
www.danielgrumer.com

 פונט “אברהם” הוא פונט דו-לשוני שמבוסס על הדימיון בין השפות, ומטרתו להציג אותן זו לצד זו באופן שיוויוני. הפונט מתאים לשימוש בעבודות גרפיות הפונות גם לדוברי ערבית וגם לדוברי עברית, וכמו כן מאפשר להציג את שתי השפות כשהן שזורות זו בזו – למשל להכניס מילה בערבית בתוך פסקה בעברית, ולהיפך.

DanielGrumer_AbrahamFont2

 

איך היה, במשפט אחד?

היה כיף, באמת. נעם שכטר (המנחה שלי) שלח אותי לטיולים בכל מיני מקומות, טיילתי ביפו, צילמתי שלטים של ירקנים.

ההשראה לבחירת הנושא הגיעה מחוסר השוויון הטיפוגרפי הקיים בשילוט ציבורי בכבישים בינעירוניים, אבל הפונט שעיצבתי הוא לא פונט שמתאים לשלטים האלה. ידעתי מראש שליצור פונט בחצי שנה זה שאפתני, אז ליצור פונט שיכול להיות ברור וקריא גם במהירויות גבוהות ובתנאי מזג אויר שונים… בואי נגיד שהייתי מאוד מופתע אם גם זה היה מצליח.

טיפוגרפיה תמיד משכה אותי, גם כשהייתי ילד (כשלא היה לי מושג שקוראים לזה טיפוגרפיה) אבל בעיקר אני חושב שמה שהשפיע עליי לבחור דווקא בפרויקט הזה היה לימודי הערבית בצבא. רציתי להשתמש בידע שרכשתי במסגרת הצבא למטרות אזרחיות. אנחנו חיים במדינה שיש בה בעיה תרבותית ומצב פוליטי מורכב ואני מרגיש שגם דרך הטיפוגרפיה אפשר להעביר משהו. ברגע שנותנים את אותה תשומת לב לשתי השפות (בעיקר בשלטים המשמשים את כולם) זה מראה על סוג של כבוד.

בהתחלה התכוונתי לעשות פרויקט באינטראקטיב, כבר היה לי רעיון והכל. אבל עצרתי וחשבתי, מה באמת בא לי לעשות? אמרתי לעצמי שיש לי חצי שנה לעבוד על משהו שאני מאמין בו, גם אם זה אומר לעשות פרויקט שהוא קצת פחות סקסי. אם אתה עושה משהו שאתה מלכתחילה בחרת בו, הוא חשוב לך, אתה תוכל להמשיך אותו ולהרחיב אותו מעבר לפרויקט הגמר, הוא שלך. אני לא מכיר עוד פונט ערבי-עברי ומשהו שמדליק אותי בפרויקט הזה, זה שמבחינה טכנית יכלו לעשות אותו כבר לפני 400 שנה… אז בכל זאת הצלחתי לחדש במשהו.

היו לי כמה אתגרים בבסיס העבודה, בין השפות יש הבדלים משמעותיים: הבדלים במבנה האות, מרובעת מול עגולה. הערבית היא שפה מחוברת בעוד שבין האותיות העבריות יש רווחים, הערבית חורגת מהשורה והעברית כמעט לא, העברית תלויה מלמעלה בעוד הערבית צומחת מלמטה. היה רגע שהרגשתי שפיצחתי משהו – יש חלק שזהה לכל אורך הפונט, שחקן ראשי בכל אחת מהשפות שבכל שפה משחק תפקיד אחר. בעברית אלה הסיומות העליונות ובערבית ההפרדה בין האותיות המחוברות.

DanielGrumer_AbrahamFont10

DanielGrumer_AbrahamFont5

DanielGrumer_AbrahamFont7

ארקדי קרבצ’וק ואולג מורוזוב
שני סרטי תדמית למוצרים בטחוניים שפותחו במחלקה לעיצוב תעשייתי (תואר שני) בבצלאל

Hope Spot – סרט תדמית למוצר שנועד לייעל את ההתנהלות בשעת אסון טבע בסביבה אורבנית.

CityZen – סרט תדמית לאפליקציה שמהווה פלטפורמה סוציאלית שנועדה לשפר את האיכות החיים האורבניים.

ארקדי, במשפט אחד?

וואו. מאד מסובך. למדנו המון, היה חדש. אתגר מעניין בשבילנו, ומספק. הציעו לנו לעבוד על פרויקט בצלאלי, בנוסף על מה שנרצה. לעשות משהו מעניין, עם לקוח אמיתי, וזה נשמע נורא מעניין. לקחתי את זה אל אולג כי אנחנו אחלה צוות ואנחנו תמיד עובדים ביחד. כשהסתכלנו על כמות העבודה הבנו שזה יכול להיות אחלה פרויקט גמר, הצגנו את זה בפאנל שבו עוברים על כל הבריפים, והצלחנו. אז זה התחיל כפרויקט חיצוני מטעם בצלאל והפכנו את זה לפרויקט הגמר שלנו. נקודת השיא הייתה כשהגענו לשלב שבו ראינו שפה שעובדת, רצף. כשהבנו שיש לנו סיכוי להספיק. היינו צריכים לסיים את זה לפני ההגשות של פרויקטי הגמר כי ללקוח שלנו הייתה את הפרזנטציה שלו כחודש וחצי לפני ההגשה של בצלאל. עבדנו בלחץ מטורף ובסגנון שלא עשינו קודם לכן, ואולג בחיים לא נגע בתלת, לדוגמא. זה היה מאד מסוכן מבחינתנו. עבדנו תחת המון לחץ, ופחד. אז נראה לי שנקודת השיא הייתה כשהבנו שיש לנו סיכוי להצליח. אני חושב שהאתגר הכי גדול היה (לשנינו, אני חושב) שיצרנו משהו מאד גדול, אמיתי ומסחרי. משהו שהוא די חדש לנו. תמיד עשינו דברים הרבה יותר אקספרימנטאליים, ועכשיו עשינו משהו מסחרי ואני חושב שבכל זאת יצא לנו מעניין, איכשהו. גם לעבוד עם לקוח אמיתי זה אתגר, והיו כמה גורמים שלכולם יש את הדעות שלהם ואת ההערות שלהם, וכמה מנחים ומורים פלוס לקוח – ולכולם צריך לתת דין וחשבון. זה היה אתגר ענקי.

טיפ לדורות הבאים?
טיפ כללי? תלכו עם מה שמעניין אתכם ותלמדו גם דברים שלא מלמדים בבצלאל כמו תלת, שזה ממש אחלה, וכיף, ואין מה לפחד. תעשו את מה שאתם אוהבים. זה טיפ.

אריאל וולק
איור “מסע הדוד מקס” מאת חנוך לוין

איור ספר הילדים היחידי שכתב חנוך לוין, “מסע הדוד מקס”. סיפורו של הדוד מקס שלאחר הולדתו ננטש על ידי אביו ומאז נודד בעולם. באחד ממסעותיו הוא פוגש במלך המבקש ממנו לעזור לו להביא את המלחמה שבממלכתו לסיומה. במסגרת המשימה הוא פוגש בחיילים, קיסרים, כהן מלכות ודרקון, עד שמגיע לקרקס, שם הוא פוגש את אביו האובד – מפגש שמביא לסיומה המיוחל של המלחמה.

11-door_jpg

איך היה, במשפט אחד?

זה היה מסע. כמו השם של הספר, הא.

 היו כמה נקודות שאני מרגיש שהן נקודות מפתח לאורך התהליך, אבל מבחינת ההתרגשות אולי – כשראיתי את הספרים כרוכים. זה היה פתאום איזה רגע כזה, כשאתה כל החצי שנה הזאת בתהליך ועובד ועובד ורואה חלקי דברים, והם לא מחוברים לכדי דבר אחד שלם, ופתאום מגיע הרגע הזה אחרי כל כך הרבה עבודה. אתה רואה את המוצר המוגמר, ומרוצה מאיך שהוא יצא, וזה מרגש.

היה גם את הרגע שבו הבנתי מה הפרויקט הולך להיות. זה עבר הרבה מאד גלגולים – היו לי מחשבות על תלת-מימד, על פופ-אפ, על משחקים אינטרקטיביים… ואז זה מתנקז לאיזשהו רגע שאתה מבין מה אתה עושה. מאותו רגע אתה ממוקד בדבר הזה.

כשניגשתי לוועדה עם בריף, עם תוכנית אישית שלי – לייצר איזשהו קומיקס אינטרקטיבי שמשולבים בו משחקים לאייפון. בוועדה אמרו לי שצריך לשנות כל מיני דברים, ובהתחלה קיבלתי את מה שהם אמרו, ואז החלטתי שזה פחות הכיוון. פחות מה שאני רוצה לעשות, ופחות ריאלי כרגע. אז החלטתי שאני הולך פשוט על איור. המחשבה הייתה בהתחלה על איור בתלת מימד, שזה משהו שעשיתי בעבר, בפלסטלינה. בשנה ג’ רוב הפרויקטים שלי היו על מסך, והחלטתי שאני רוצה ללכת לכיוון שהוא איור נטו. לא איור אינטרקטיבי, או איור שהוא משחק, אלא איור איור, בפרינט.

גם הבריף הסגור הוא מאד פתוח, כלומר – חנוך לוין – אנשים גם הוכיחו את זה. אני חושב שהיה שם הרבה מגוון רעיוני וסגנוני. לא הרגשתי בשום שלב שאני סגור תחת כותרת “בריף סגור”, כי היו באמת אינסוף אפשרויות. בהתחלה הייתי מאד החלטתי לגבי זה שאני רוצה בריף פתוח, והרגשתי שאני לא כל כך מתחבר לבריפים הנתונים, אבל בסופו של דבר כן מצאתי את עצמי שם, וגם זה חלק מהיופי. לפעמים צריך פשוט לשחרר ולתת לתחושות הבטן לעבוד, לקחת צעד אחורה כדי לעשות הרבה צעדים קדימה.

 עשרים האגורות שלך לדורות הבאים?
לקחת סיכונים. לא, באמת, זה נשמע נורא קלישאתי כזה, אבל לא לפחד להעיז לעשות משהו שאתה לא בטוח לגביו אבל אתה מרגיש שהוא שלך.

תודה
רגע, יש לי עוד טיפ.

 כן?
לשחרר. במיוחד בתחום שלנו. לא לאמץ יותר מדי את המוח במחשבות, לנסות בכוח למצוא פתרונות – לתת לדברים לזרום באופן טבעי. להיות פתוח. זהו.

12-shmandepar_pink girls3222222

  19-circus_manager_new222

יואב פרי

הפרויקט כלל שבע חוברות לשבעה טקסטים של ג׳ון קייג׳, ודימויים שחלקם נעים על ציר זמן, חלקם סטאטיים – כאשר הכל נסגר למרחב תצוגה אחד. הוא התחיל מתוך רצון להתעסק עם בהייה, משך וזמן. יואב התחיל ליצור ללא קונטקסט עבודות שקשורות לנושאים הללו, כמו ניסוי – לראות מה קורה, זרם תודעה, קצת מגרש משחקים ללא חוקים ברורים מראש. הוא רצה לשלב עוגן טקסטואלי רלוונטי והדרך הצטלבה עם ג׳ון קייג׳. תפישת העבודה משלבת מדיומים ופורמטים שונים. גם טיפוגרפיה וגם דימוי. קריאה, יצירה, חיפוש.

111 222 333

הפרוייקט עצמו לא ידע מה הוא רוצה להיות עד שלב ממש מאוחר אבל הנושא מההתחלה היה בהייה ו״כלום״, שקט. רציתי להתעסק עם משך של זמן, זמן עד שעמום ולטחון את השעמום עד שהוא נהייה מעניין. התעסקות עם פעולה פשוטה, לא מעניינת כביכול, ולעשות הרבה ממנה עד שיוצא משהו מהדבר הזה. ריבוי, שכפול, או הארכה שלה – ההתעקשות עליה תיצור את העניין.

אני טיפוס בוהה, אני יכול לשבת ופשוט לבהות במרפסות. יש עונג בלא לעשות כלום, עונג טהור בלהיות ריק ממשהו (אם זה בכלל אפשרי). הכל התחיל מאוד מופשט, לא הבנתי מה אני עושה, ידעתי שזה חייב להיות וידיאו או אימג’ מייקינג מסויים וגם התחשק לי להתעסק עם קצב וסאונד. בנוסף אני גם מאד אוהב טיפוגרפיה אז ניסיתי למצוא דרך לשלב את זה בזה.

רוב ההישגים של הפרוייקט הזה הגיעו בשלב מאוחר. השיא לדעתי הוא הגילוי שג’ון קייג’ הוא העוגן בפרוייקט. למרות שיש שם עבודות עצמאיות שלא נבעו משום עוגן ולא ידעתי למה הן התאגדו, היה לי ברור שהוא הולך להיות חלק חשוב. בסופו של דבר כל העיצוב הטיפוגרפי הוא לטקסטים שלו. בשלב מאוחר אני חושב שנהנתי מהגילוי שאני נורא אוהב להתעסק עם אותו חומר גלם, הטקסטים הללו, גם כשהם כתובים ואני מעצב אותם ונותן לכל אחד מהם פרשנות ייחודית לו, אבל גם שהחומר גלם הוא רעיוני ועכשיו אני צריך לשחק איתו בצורה ויזואלית.

האתגר הכי גדול שלי היה איך אני מתקשר את הנושא הזה? מה זה אומר להתעסק עם בהייה? ואיך מעבירים כלום? האם זה אפשרי, וגדול מכך – האם יש כזה דבר.

אני אוהב איזורים שהם לא ברורים, דברים שדורשים זמן, תהליך של הצופה. עניין אותי להיות על הגבול בין תקשורת להשארת פערים ודברים נסתרים. לסקרן את הצופה. וגם היה לי חשוב מאד להתרחק מאיור הטקסטים של קייג’ – זה היה מוריד את ערך הפרוייקט. נהנתי לקחת את הטקסטים האלה ולהשתמש בהם כקרקע ליצירה, כהשראה. הם טקסטים מרתקים.

אני לא יכול להגיד שזה מוצר מוגמר אז קשה לי לשפוט האם אני מרוצה או לא. אני יכול לומר שזאת עבודה ששואלת שאלות ופחות נותנת תשובות. היא כן גרפית מאוד, אבל מאמין שגם שואלת שאלות על תקשורת חזותית ועל התפר בינה לאמנות – בזה אני מרגיש שהפרוייקט הצליח. במהלך העבודה היה המון סבל – כשאני לא יודע מה לעשות אני גם לא יודע מה לעשות עם עצמי. אבל אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מהמרצים שלויוו אותי, פשוט לעשות, בלי לחשוב. העשייה תוליד את זה. חלק גדול מהתהליך של רוב העבודות בפרויקט היה הרעיון או המחשבה, ובעיצוב הטיפוגרפי שהוא גם תהליך של הקשבה, מה נכון לטקסט, אבל איך אני גם מפתיע אותו ונותן לו ייחודיות, היה גם תהליך גדול של ניקוי הזיעה מחוץ לארטבורד, וצימצום הדבר, גם אם נראה מסובך, שייראה כאילו כך הוא אמור להיות.

חשוב לי להגיד שבלי עזרה של חברים טובים בהפקת הפרוייקט, הוא לא היה מגיע לרמה שבה הוא הוצג בהגשה. אני בדרך כלל מאלה שלא מבקשים עזרה, אבל אז הבנתי שיש לי חברים טובים שמוכנים לעזור וצריך לבקש. לינקים לסרטים מהפרוייקט:

עיפרון:

 שדות בקנזס:

תגובות