"שמרתי על פרופיל נמוך והייתי חדור מטרה, כמו בעונת הסתיו, כשמעל פני השטח האדמה נראית שוממת אבל מתחת, השורשים מתחזקים את עצמם לפריחה המסעירה באביב. הסתגרתי בחדר עם מינימום יציאות לעולם שבחוץ"
סקירת פרויקטי גמר #2
מאת אריאל פז, ניר שקד ודביר בך
31.07.14

התערוכה נסגרת עוד שניה, והנה אנחנו בסבב שיחות נוסף עם כמה האנשים שעשו לנו את זה יותר מכל. כולם רק מלטפים עם העיניים, ממלמלים “מהמם” ועוברים הלאה? (ועוד תוך כדי מקשיבים בחצי אוזן כל הזמן למקרה שתהיה אזעקה, בכל זאת) במערכת חצי גליון חופרים לעומק, אל האמת, אל מעבר לצד השני. אם זה מזכיר לכם מנהרות – אתם מוזרים.

ענת ורשבסקי
שְׁפּרוֹטים מהונגריהאיורים לאוסף מיצירות חנוך לוין

9

1

“שפרוטים מהונגריה” הוא שם של אחת היצירות של חנוך לוין שנמצאות באוסף. ענת בחרה שבעה טקסטים שונים, מתקופות ומקורות שונים, ועשתה עבורם קופסא המכילה חוברות בגדלים ופורמטים שונים לכל טקסט. כל פורמט מותאם לטקסט הספציפי ומספר סיפור שונה בכל פעם.

אני מאד נהניתי, בגדול. הלכתי לעבוד עם רותו, שנתנה את הנושא של חנוך לוין. זה כבר נתן לי כיוון מעניין להתחיל איתו. בעיקר רציתי לעשות משהו שאני נהנית ממנו, לחקור ולשחק.
תחושת הבטן שלי מלכתחילה הובילה אותי ל… היה לי סוג של חזון, אבל מאד כללי. כשהתחלתי לקרוא את הטקסטים, דמיינתי את זה כמשהו אקלקטי. אופן הקריאה שלי היה כזה, אז התחבר לי שגם הפרויקט יצטרך להיות ככה. מן אסופה כזאת. אני חושבת שעריכה ובחירה של טקסטים זה לא משהו שעשיתי אף פעם, וזה היה אתגר. עריכה באופן כללי – להחליט מתי לעצור, ומתי להמשיך.

חברה שלי אמרה שזה כמו לקבל את העיתון של סוף שבוע. יש כמה רמות של התרגשות – אתה פותח את זה, ויש מלא פורמטים, ואתה כל פעם נכנס לעוד משהו ועוד משהו. רק שהעיתון ביום שני כבר לא רלוונטי.

מה הייתה נקודת השיא מבחינתך?
נקודת השיא… אני חושבת שהעניין הזה של לא להפסיק לעבוד. זה מביא אותך למקומות שלא חשבת עליהם. פשוט לעבוד, ומשם באים דברים. זה משהו שתמיד אני מגלה, וזה תמיד נחמד. כשיש דדליין, זה ברור שזה נותן המון מוטיבציה. אני מקווה שהמוטיבציה תבוא בפעמים הבאות מבפנים, ופחות מדברים שבחוץ.

למה החלטת לבחור דווקא בבריף הסגור?
האופי שלי הוא כזה – אני הרבה פעמים חיה את הרגע ולא חושבת על העתיד, אז לא יצא לי לחשוב מה אני רוצה לעשות בפרויקט הגמר שלי. היו לי קטעי מחשבות, לא משהו סגור. כשהביאו את הרעיון של לעבוד עם בריפים סגורים וגם כשרותו הציגה את הרעיון של חנוך לוין, זה מאד התחבר לי למשהו שאני רוצה. גם לא היה לי כל כך רעיון אחר, אז אמרתי שזו באמת הזדמנות. פשוט ללכת על זה.

טיפ לצעירים?
לעשות משהו שאתה אוהב לעשות. לנסות לפענח מה אתה אוהב, במה אתה טוב. וגם לעשות משהו שהוא אפשרי. זה לא הדבר הכי חשוב בעולם.

׳©׳₪׳¨׳•׳˜׳™׳

 11

-

כפיר מהצרי
“אני חנוך לוי” – פרשנות מזרחית לציטוטים מיצירותיו של המחזאי חנוך לוין

cargocollective.com/kfirmehatzri

׳¦׳™׳•׳¨ 1

איך היה, במשפט אחד?
חוויתי מנעד רגשות רחב כל-כך לכל אורך הפרויקט. החל מפחד, היסוס ,לחץ, וכלה בהתרגשות, שמחה, תשוקה..
הרגשתי שחובת ההוכחה כולה עליי, במיוחד כשבחרתי ללכת על פרויקט מעט יוצא דופן ממה שרגילים לראות בד”כ במחלקה לתקשורת חזותית. זה הרגיש כמו להרים הפקה שלמה ובזמן קצר כל-כך. שמרתי על פרופיל נמוך והייתי חדור מטרה, כמו בעונת הסתיו, כשמעל פני השטח האדמה נראית שוממת אבל מתחת, השורשים מתחזקים את עצמם לפריחה המסעירה באביב. הסתגרתי בחדר עם מינימום יציאות לעולם שבחוץ.
בתחילת הפרויקט כיוונתי להביא את רוחו של חנוך לוין, ללא פשרות. קיוויתי להתחקות אחר אותם התהומות הרגשיים העמוקים מהם מורכבת סך כל יצירתו והאופן הסרקסטי שכל-כך אפיין אותו בלבטא אותם. היה לי ברור שתפקידי להיות נושא כליו של לוין, שהרי יחסי הכוחות בינינו לא היו שווים מלכתחילה. ואולי זה גם מה שקצת הפריע לי, כי הרגשתי שמשהו בי חייב לסדוק אותו, לערער עליו, להשתמש בו. ייתכן שהתחלתי לחשוב קצת בצורה חנוך לוינית בעצמי. מה שהביא אותי די מהר לערוק מהשביל בו צעדתי לכתחילה ולטרוף את הקלפים מחדש הייתה הודעה אקראית במייל מהמנחה שלי לפרוייקט, רותו מודן, שבמקרה התבלבלה בשם משפחתי שמתחרז עם המילה ‘מזרחי’, דבר ששעשע אותי ומיד גרם לי לחשוב על מהלך דומה ביחס לשם משפחתו של חנוך מ-לוין ללוי. ולבחון מה שינוי של אות אחת בשם משפחה יכול בעצם לחולל. פה התחלתי להרגיש שמתחיל לקרות משהו מעניין, מפתיע ובטח שלא צפוי. התחלתי לעשות ‘אינברט’ על הפולניות שכל-כך מזוהה ביצירותיו של לוין, לקחתי מגוון ציטוטים מיצירותיו ופירשתי אותם ויזואלית באופן שאליו לבטח לא התכוון המשורר. כולל מראה חיצוני מחודש. משהו שבין ניסים גרמה לבין זוהר ארגוב.

שיאים!
נקודת השיא שלי הייתה לשמוע אנשים שצופים בפרויקט ומוצאים את עצמם בו. גם כאלו שאינם ממוצא מזרחי. אותו רגע של הבנה שיש מכנה משותף בסיסי ורחב מאוד בכור ההיתוך הזה שנקרא מדינת ישראל, והתובנה שאולי השוני הוא לא כזה גדול כמו שאנחנו חושבים. השמחה של כולנו היא אותה הרגשה של שמחה ורגש של עצב גם כן מרגיש אותו הדבר. לא משנה מאיזה צד הגעת. כאשר הדימוי הוויזואלי עומד בכפיפה אחת אל מול זה הטקסטואלי נוצרת קורלציה שמשלימה את עצמה. חיבור שגורם לצופה להרהר על החיים, על שייכות, מקומיות וזהות ברבדים עמוקים יותר מאשר אותה חלוקה דיכוטומית של מזרחים מול אשכנזים.
אתגר מאוד מרכזי שהתמודדתי איתו מתחילת הפרויקט היה כיצד אני הולך לדבר על נושא שנטחן לזרא ביחס לשיח העדתי אך בכל זאת נוגע לכל אחד מאיתנו בחוויה הישראלית – מזרחיות. היה חשוב לי להאיר את הנושא ממקום רענן וחדש, ולא ליפול אל אותן הסיסמאות המוכרות שבהן משתמשים בד”כ והפכו לקלישאות של האשמה, מרמור ורגשי נחיתות. אני כיוצר ממוצא מזרחי שלא הרגיש אפליה על בשרו באופן מובהק, פחדתי לשאת על עצמי איזשהו דגל של מחאה או “לזייף” רגשות שאינם תואמים לי באופן אישי בהכרח, למרות שברור לי שהם בהחלט קיימים ואין להתעלם מהם. היה חשוב לי לדבר מתוך המקום הפרטי שלי בתקווה שמהמקום הזה ייווצר החיבור עם הקהל הרחב, גם בהצגה של ביקורת אישית כלפי מה שלדעתי צריך לבקר – ומעל הכל לשמור על אותנטיות וכנות. דבר מהלב וזה יכנס אל הלב. הרגשתי שנפלה בחלקי זכות מאוד גדולה לקחת תרבות שנתפסת כ’נחותה’ ולהכניס אותה אל לב הממסד דרך הפריזמה שלי ולעורר הדים מחודשים בשיח.

׳¦׳™׳•׳¨ 2 ׳¦׳™׳•׳¨ 7

׳¦׳™׳•׳¨ 8 ׳¦׳™׳•׳¨ 9

-

טל קליין ועידו בק
you\i
סרטונים שדנים בהומור שחור ביחסינו עם הטכנולוגיה היומיומית ואיך זה משפיע עלינו.

הבנו שיש אבסורד נורא גדול למשל בין “חברות פייסבוק” לחברויות שנחשבות לעיתים שוות ערך, או היחס שלנו לטלפון החכם. בסופו של דבר יצרנו שני סרטונים קצרים וסדרת גיפים שלא קשורים לעלילה אלא לרעיון הכללי, בצורה מהירה וצבעונית בדומה לצריכת האינטרנט שלנו.

איך היה?
טל: היה מאתגר מאוד, וקסום. מההתחלה היה ברור לי שאני לא רוצה לעבוד לבד. קצת בגלל החשש מגודל האחריות אבל בעיקר כי אני אוהב לעבוד בזוג או צוות, עניין ההחלטות יותר קל והרעיונות עוברים דרך נקודות מבט שונות. את עידו אני מכיר עוד לפני הלימודים, אפילו גרנו יחד בשנה א’, ותמיד רציתי שנעשה משהו יחד. הצעתי לו והוא הסכים”.
עידו: היה כיף אך גם היה מאתגר לעשות אנימציה קלאסית פעם ראשונה בחיים. התחלנו עם כיוון אחר, דיברנו שנעשה את הפרויקט ביחד עוד בחופשת הסמסטר ובהתחלה בכלל תכננו לעשות אפליקציה לארגון פלייליסטים. כשהתחלנו להיפגש עם נעם שכטר המנחה שלנו והתקדמנו עם הרעיון די מהר הבנו שאפליקציה זה סבבה והכל, אבל לא משהו שיחזיק אותנו סמסטר שלם. אז אני חושב שהשגנו את המטרה שלנו, של לעשות משהו שאנחנו נהנים ממנו, יחד עם סטיות קטנות מדי פעם, ואני שמח שזה מה שקרה.
טל: בחיבור המקורי בינינו רצינו להתעסק במוסיקה בכלל ובאופן הצריכה שלה היום דרך האינטרנט. בנקודה מסוימת בתהליך החשיבה שאלנו את עצמנו אם נהיה מסוגלים להמשיך לאורך כל החודשיים לאהוב ולבנות את הפרויקט והתשובה הגיעה מהר – שאנחנו אוהבים הרבה יותר לאייר וזה יחזיק אותנו, לכן כדי לאתגר את עצמנו החלטנו על אנימציה קלאסית. אבל לא סטינו לגמרי, פשוט הרחבנו את ספקטרום המחשבה, לא רק על מוסיקה אלא גם על יחסי אנוש והטכנולוגיה.
עידו: “תהליך העבודה היה בסה”כ די פשוט, אנחנו מתכננים מה אנחנו רוצים שיתרחש בסצנה, עושים לעצמנו סטוריבורד ואז כל אחד עושה את הקשקושים שלו. אנחנו מכירים טוב את הסגנון אחד של השני, ונראה לי שהיה די ברור מה כדאי שאני אצייר ומה כדאי שטל יצייר. גם מבחינה רעיונית היתה חלוקה יחסית ברורה מי מצייר מה – טל צייר את השיגועים המוזרים ואני ציירתי בד”כ את העולם ה”אמיתי”. האתגר היה ללמוד לעשות אנימציה תוך כדי עבודה. אף פעם לא עשיתי אנימציה קלאסית לפני והיה לא קל לשנות את התפיסה האיורית ואת הסגנון שאני אוהב לעשות לדמויות לאנימציה.”

טיפ לצעירים?
עידו: “טייק איט איזי, גם כשהקרטון ביצוע נקרע, הרינדור יצא בלי סאונד וחצי מהאצבע נחתכה עם הסכין חיתוך. בסוף יהיה סבבה.”

kitty gif insta gif

-

איתן אלוא
מקבץ מהסיפורים הפחות מוכרים של האחים גרים, בתרגום דוד פרישמן
שלושה סיפורים מאוירים בפרויקט המשלב בין שני פורמטים מוכרים: ספר ופוסטר, ומציע חוויה חדשה לקריאה ודפדוף בספרי ילדים ובכלל.

22

הכוונה הייתה לבסס פרויקט שעשיתי בחילופי הסטודנטים, הצעה לפורמט חדש. רציתי לפתח את זה ולהראות שיש לו קיום. מבחינתי את המטרה הזו השגתי – היה לי חשוב שהם יתפקדו כסדרה והם עושים את זה, זה קורה. אני שמח שכל חלק הוא שונה והולך למקום אחר.
הסיפורים שעבדתי עליהם בפרויקט השנה – זאת אומרת, השניים החדשים – אחד הוא סיפור מאד ארוך ואחד סיפור מאד קצר. בכל אחד מהם האורך של הסיפור בעצם קצת הכתיב לי איך זה יראה. בפרויקט הקודם היה לי חופש מוחלט כי לא היה לי טקסט, ויכולתי לעשות מה שאני רוצה.
אני חושב שהיה לי הכי קשה ב”חייט בשמים”, שהוא פשוט מגה סיפור. לתת מענה לכל העושר שיש בפרטים. הפורמט הוא נתון, זה גיליון דו צדדי. זה היה האתגר הכי גדול, וגם לקח לי הכי הרבה זמן.
המהות של הפרויקט היא שכל פעם החיבורים יהיו מפתיעים בקיפולים שנפתחים. פעם אחת זה זנב שממשיך, פעם אחת השועל מחליף בגדים, פעם אחת האריה יושב על הכיסא… להפתיע בפתיחות. זה בעצם הקונספט. זו עשייה שהיא יותר מעייפת מלעשות ספר רגיל. עכשיו יותר בא לי… פשוט ספר. דפדוף רגיל, להפתיע בזה.

ספר על איזושהי הצלחה מיוחדת בפרויקט, מבחינתך.
נקודת השיא מבחינתי היא שהם שונים, אבל עובדים כסדרה. גם מאד משמח אותי שהבאתי למודעות את התרגום של דוד פרישמן, והנגשתי אותו שוב לאנשים.

איך הגעת לנושא הזה בכלל?
זו בעצם הצעה של חבר מהשכבה שזרק לי את זה בלי קשר לפרויקט גמר. הוא ראה את התערוכה של חילופי הסטודנטים ואמר שזה יהיה נחמד אם אני אקח עוד סיפורים של האחים גרים. זה נתן לי את הרעיון, ואז הייתה לי הבעיה שזה באנגלית, אבל מצאתי את התרגום המקסים בעברית.

חיפשתי סיפורים לא מוכרים של האחים גרים, וברגע שגיליתי סיפור על שועלה שיש לה שפחה חתולה בבית, ידעתי שזה זה.

טיפ לצעירים?
תנסו לחדש, תהיו מקוריים. גם כשמרגישים שאי אפשר להיות מקוריים, תמיד אפשר לחדש.

07

צילום: עומר מסינגר

16

צילום: עומר מסינגר

25

צילום: עומר מסינגר

-

עילי עובדיה
link

link

הפרויקט הוא אפליקציית מובייל שמנסה (ואני מקווה שגם מצליחה) לתת חיים חדשים לתוכנית הרדיו ״לינק״ ששודרה בגלגל״צ עד בערך 2007. לדעתי אלו היו השעתיים הטובות ביותר בלוח השידורים של גלגל״צ, בעיקר כשטל פריצקר ערכה ושידרה אותה.

תכלס, בהתחלה מאוד לא רציתי להתפקס על פלטפורמה אחת ספציפית. רציתי לקחת את העיקרון המנחה של התוכנית ולפתח אותו למשהו חדש ואקטואלי. הייתי נורא שאפתן בשלבים הראשונים וסירבתי להתחייב למשהו ספציפי. רציתי שזה יהיה גם בווב גם על אייפדים וגם בסמארטפון, ולא רציתי להישען יותר מידי על תוכנית הרדיו עצמה. אבל הייתי תמים ולא הבנתי את היקף העבודה, האפיון והדיוק שהדבר הזה הצריך. אז הקשבתי לעצה של הסובבים אותי והתמקדתי בהתחלה בדבר אחד שהרגיש לי ולשאר הכי טבעי – בסמארטפון, ועד שסיימתי איתו כבר לא נשאר זמן לכל השאר. אז אני לא בטוח שהמטרה ההתחלתית הושגה, אבל התוצאה טובה יותר ממה שדמיינתי בשלבים הראשונים של התהליך.

לא לקחתי אף קורס באינטראקטיב במהלך הלימודים. היו לי קורסים ופרויקטים שנגעו בזה, אבל זה לא היה אינטראקטיב פרופר. אז לא ידעתי בכלל איפה להתחיל, איך לבנות לכזה דבר לוח זמנים, מה עולם המושגים שלי. נוסיף לזה את העובדה שהמנחה שלי היה נעם שכטר שמלמד בעיקר טיפוגרפיה ועושה המון פרינט. אבל האיתגור התכני הזה כנראה שיחק גם לטובתי, כי היה חיפוש מאוד תמים ומאוד כנה של מהות הדבר. זה הכריח אותי להתייעץ עם עוד אנשים (ביו היתר יוסי ברקוביץ, מושון זר-אביב ומיכל סהר) שנתנו לי קצת כלים שלא היו לי. אז מבחינת תכנות וכל היוצא בזה לא מאוד הצלחתי, למרות שזה היה לי מאוד חשוב. אבל הדבר החשוב יותר, העיצוב והאפיון עצמו, קיבל מקום יותר גדול. זה לא היה קל, וזה עלה בלא מעט ויתורים.

link_3

מהי נקודת השיא בפרויקט מבחינתך?
כל הזמן היה דיבור על יצירת מפה של ה״נתיב״ המוזיקאלי שנוצר תוך כדי השימוש באפליקציה, אבל לא הצלחתי לפצח את האופן שבו המפה מתהווה ומה יכתיב אותה. ברגע קל של ייאוש הוחלט לנסות לייאאוט אחר ופתאום השינוי פשוט פתר את הקושיה הזאת והבנתי בדיוק איך המפה תיווצר. זה גם סידר לי המון דברים בראש וגם גרם להכל להראות הרבה יותר פשוט, והרבה יותר טוב. זה היה שחרור מטורף. רק חבל שזה קרה בערך חודש לפני הסוף.

בסופו של דבר, היה לי סופר מעניין, למדתי כל כך הרבה, ואני מניח את התסכול פה בצד, כי הוא מובן מאליו.

לא מדברים על תסכול פה. ילדים קטנים קוראים את זה. ובהקשר הזה – האם יש לך איזה טיפ לצעירים שהולכים להתמודד עם כל זה בקרוב?
לא להתאהב באף רעיון, באף סקאלה צבעונית ובאף לייאאוט.

'לינק' - היו השעתיים הכי טובות בגלגל"צ

‘לינק’ – היו השעתיים הכי טובות בגלגל”צ

-

דניאל פיין
Connection
ההמתנה לטיסה בנמל התעופה יכולה להיות ארוכה ומייגעת, בעוד שעל פנינו חולפים מספר לא מבוטל של נוסעים המגיעים ממקומות שונים ומעניינים. קונקשיין זאת האפליקציה שנותנת לנו את האפשרות להעביר את השעות הארוכות במפגש בין תרבותי עם אותם נוסעים שנמצאים באותה סיטואציה.

4af502d1c21fbbf6905db43e142b5605

איך היה, במשפט אחד?
היה טוב וטוב שהיה.

מה זה בעצם?
זאת אפליקציה שמפגישה אותך עם נוסעים שונים בנמל התעופה כדי לפתור את בעיית ההמתנה הארוכה והמייגעת שכולנו חווים שם.

זה בעצם התחיל כשחיכיתי לטיסה מרומא לתל אביב, והייתי ממש לבד ומשועמם. ראיתי שהטיסה שיוצאת לפני הטיסה שלי היא לדמשק, וחשבתי, “זה מעניין. אני בנמל התעופה. מה יקרה אם אני אלך לשער שממנו יוצא המטוס, ואני אשב שם, בין כל הסורים? מה יכול לקרות? זה נמל מאובטח, הכל טוב”. אז עשיתי את זה. היו לי כמה שעות לשרוף והייתי נואש. ישבתי שם, האזנתי לערבית – אני זוכר קצת ערבית מהצבא – וזה ממש העסיק אותי. להסתכל על אמהות שצועקות על הילדים שלהן להירגע ולשבת, שניים שמדברים, סטודנטים כמוני… ומה שבאמת אכזב אותי זה שלא היה לי האומץ לבוא ולדבר עם אחד מהם. לפתח שיחה. אבל גם המפגש התרבותי החד-צדדי הזה היה מספיק.

באפליקציה הזו כל מפגש יכול להתבסס על ארוחה בין השניים, אלכוהול, או סתם קפה. זה נהיה פשוט, סימפטי. היה לי רצון להביע את זה בצורה כמה שיותר פשוטה בכפתורים, ליצור חוויית משתמש קלה. לחיצה אחת, ואני מבקש ממנו או ממנה לשבת לקפה. כל משתמש יוכל לשרוף את הזמן, כי כולנו נמצאים בתוך הבוץ הזה, ויש לנו משהו במשותף.

היה איזשהו אתגר מרכזי שאתה זוכר מהעבודה?
כל מי שעושה איזושהי עבודה שקשורה ל-UI/UX חייב להביא את זה לאנשים כדי שינסו וישחקו, ואז הם יגידו לך, “תקשיב, זה בכלל לא ברור, זה אפילו לא נראה כמו כפתור”. אתה חייב להעביר את זה בין הרבה ידיים, ודעה אחת לא מספיקה – גם לא רק אנשים שמחוברים לדור הסמאטפונים. אם סבתא שלך הצליחה, זה טוב.

show_app

תהליך העבודה היה מאד שגרתי, ואפילו קצת משעמם. הגשתי את ההצעה למנחה שלי, להב הלוי. הוא אהב את זה, אמר שזה פרקטי, מעשי. כל מה שהגשתי היה לפי הבריף שכתבתי, והוא תמיד היה אומר לי אם סטיתי מהבריף או לא. כל מה שלימדו אותנו בארבע השנים האלה באמת התממש.

זה שאתה כותב את הבריף לא נתן לך יותר חופש?
חופש זה האויב הנוראי ביותר שלי בפרויקטים. אני חושב שאם המתכונת של בריף סגור תקרה גם שנה הבאה, אני מאד ממליץ לסטודנטים לבחור באופציה הזו.

טיפ לצעירים?
כמו שאמרתי כבר, לכו על בריף סגור. לא ראיתי אף אחד שאמר בשנה ג’, “זה מה שאני הולך לעשות”, וזה מה שראינו על הקיר בסוף. כל אחד חושב שהוא הולך למתג את במבה מחדש, להחיות תשוקות משנים קודמות. רדו מהסיפור הזה, בואו עם ראש פתוח.

תגובות