עד גיל 30 ניסיתי להיות 20 אמנים בבת אחת. אחרי כן פחות או יותר הבנתי מה הכיוון שלי. למדתי ציור באוקראינה, בבית ספר מאוד אקדמי. כשבאתי לפה הייתי בת 14 וכבר הייתי אקדמיסטית. בארץ גיליתי את האמנות העכשווית וזלזלתי בידע שהיה לי מאוקראינה. פה לא היה שיח לזה וגם הייתי מנותקת משם, אז לא היה לי עם מי לעבוד
שיחה עם זויה צ׳רקסקי
מאת סשה זילברמן
10.09.14

זויה צ’רקסקי היא אמנית ישראלית עכשווית, בת 37, מתגוררת ביפו עם בעלה. עבודותיה חוזרות עד המודרניזם כדי לקבל השראה, ומתאפיינות במבט פשוט ואנושי על הסביבה. הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים לגלריה ניצבות בפנינו עבודות אינטלגנטיות להחריד שאין לנו איך לחדור מבעד למעטה החידתי שלהן. העבודות של זויה חפות מכך ויש בהן ישירות, אבל אין הנחות. אם רוצים להסתכל על הציורים צריך להכיר במורכבותה המצחיקה, המוזרה והעצובה של המציאות שלנו.

במסגרת קורס העברת מסר בשנה החולפת נשלחנו להיפגש עם יוצרים לבחירתינו, ואני נסעתי לסטודיו של זויה ביחד עם חברתי לכיתה ירדן טאוב.

IMG_4621

איך את מאפיינת את תהליך היצירה שלך?

כרגע אני בעיקר עובדת מהתבוננות או שאני מתבססת על ציורים שעשיתי מהתבוננות. יש תערוכה שהצגתי עכשיו בגרמניה, עם עבודות מאפריקה. העבודות הן שמן על בד גדול, מטר שלושים על מטר שבעים משהו כזה. התחלתי מסקיצה קטנה שעשיתי באפריקה, ופה הזמנתי מישהי שתדגמן לי. אחרי זה עשיתי את כל הציור. לפעמים אני מצלמת בשביל דברים טכניים, כמו שלטים עם טקסטים.
יש ציור שסיימתי אתמול, זה משהו שראיתי כשהייתי בצ’כיה. ישבתי בבר וראיתי שם כלבים מתחבקים. הכלבים הכירו אחד את השני. אחד היה שחור והשני לבן, זה נראה לי ממש סוריאליסטי. לא היה לי עם מה לצייר, רק עט ועטיפה של גרביונים. עשיתי סקיצה מהירה בשביל לזכור את כל הפרטים. את הטקסטים שהיו שם, מחירי הבירות למשל, רשמתי בנפרד כדי לא לשכוח את הפרטים. כשחזרתי לפה עברתי על הסקיצות וראיתי שזה משהו שבא לי לעשות באותו הרגע. מהסקיצה אני עוברת ישר לעבודה על בד גדול עם פחם. ברגע שאני מרוצה מהרישום אני שמה על זה ספריי ועוברת לצבע.
אני מציירת בכל מקום. לקח לי הרבה זמן, כמה שנים, לגלות מה מתאים לטמפרמנט שלי. בהתחלה הייתי עושה עבודות ארוכות, אני גם עובדת בשמן ולכן נדרש הרבה ייבוש בין השכבות. היו לי עבודות שלקח לי חצי שנה לסיים. זה לא התאים לי, כי תוך חצי שעה אני כבר במקום אחר לגמרי. הבנתי שחשוב לי לסיים את העבודות תוך 2-3 סשנים. העבודה בפחם היא שיטה דומה לסקיצה, יש בציור מקומות שנשארים טריים, וזה משהו שאני עושה מהר מאוד. יש וקטור כללי שאני עובדת לפיו. החיבור למציאות וריאליזם, וזה מתקדם כל הזמן. כרגע זה גם משתנה מאוד מהר, מה שעשיתי לפני חודש לא אקטואלי להיום, זה משהו שבא בתקופות.

את יכולה לספר קצת על הנושאים?

זה משהו שנובע מזה שאני נמצאת הרבה ברחוב ורואה שם כל מיני דברים שנראים לי מתאימים לציור. אני מציירת כל יום, לפעמים אלו סיטואציות שאי אפשר להמציא אותן. שני הכלבים למשל, אם לא הייתי רואה אותם לא הייתי מגיעה לנושא כזה. הייתי גם בטיב טעם, זה נראה לי מגניב לצייר את המקום. זה כמו גן חיות של אנשים, יש שם כל מיני סוגים. עשיתי שם סקיצה קטנה, משהו מהיר מאוד רק בשביל להבין את הפרספקטיבה, ואז לפי הזיכרון ציירתי כל מיני סצנות. היו שם כל מיני אנשים, משפחות. תמיד יש שם מוכרת רוסיה ומנקה אתיופית.
אני גרה ביפו והמסלול היומי שלי הוא מיפו לסטודיו (זויה עובדת בדרום תל אביב, באיזור קיבוץ גלויות), זה מה שאני רואה. צפונה מפה הסביבה יותר מעוצבת, זה פחות מעניין. זה לא דברים שאנשים עשו, זה דברים שבא ועשה מעצב. זה נראה אותו הדבר בכל המקומות, בוטיק קונספט נראה אותו הדבר בכל המדינות. פה יש דווקא כל מיני ארכיטקטורות עצמאיות, אנשים בונים מקירות גבס ומסקינגטייפ, זה מה שמעניין אותי.

מה העמדה ממנה את מגיעה כלפי האנשים האלה? איך את מתייחסת לנושאי הציור?

זה מורכב. לפעמים הם נורא מעצבנים. בסך הכל אני חושבת שיש לי חיבה לאנשים אבל אני גם רואה כל מיני קטעים מצחיקים. לפעמים זה כמו להתבונן בגן חיות, אבל אני מודעת לזה שאני גם חלק מהגן. כשאנחנו יוצאות לצייר זה נראה כאילו הקרקס הגיע, כולם מתכנסים סביבנו. אז אני יודעת שגם אני איזושהי פריקית של השכונה בעצמי. אני חושבת שאני בן אדם עם הומור, זה מה שאני רואה גם.
בארץ במיוחד יש על מה להסתכל, זה משהו שאי אפשר לעשות במקומות אחרים. בגרמניה או בצ’כיה למשל החברה יותר הומוגנית, יש שם בערך שלושה סוגי אנשים, ובארץ יש לך מה שאת רוצה. מטר מפה יש לך אפריקה, מטר לשם יש לך ערבים. כל פעם יש משהו אתני אחר, וזה משהו שנורא מעניין אותי.

1599355_10152663183157542_290903302_o

10001229_10152726960217542_9221428908508460303_o

יש אמנים שאת מושפעת מהם?

כל המודרניסטים הקלאסיים: גוגן, סזאן, מאטיס.

לאן היית משייכת את עצמך בעולם האמנות היום?

לשייך את עצמי זה התפקיד של מבקרי האמנות. אני לא מנסה לבנות היררכיה או משהו. אני מרוכזת בעצמי ולא כל כך רואה דברים אחרים. אני מכירה אמנים אחרים אבל נשארת בתוך עצמי. יש קבוצה שאני עובדת איתה, ברביזון חדש. אנחנו חמש ציירות שיוצאות לצייר בחוץ, או למקומות מיוחדים שיש בהם אקשן. זה משהו שאני שייכת אליו. מה שמעניין אותי זה ציור ריאליסטי, כי זה דבר שהוא בעצם לא כל כך קיים כרגע. מאוד מעניין אותי מה אפשר לעשות היום עם ציור ריאליסטי. זה התחום והכיוון. זה כל כך בתנועה שאני גם לא רוצה להגדיר את עצמי. אולי כשאהיה זקנה אחליט.
עד גיל 30 ניסיתי להיות 20 אמנים בבת אחת. אחרי כן פחות או יותר הבנתי מה הכיוון שלי. למדתי ציור באוקראינה, בבית ספר מאוד אקדמי. כשבאתי לפה הייתי בת 14 וכבר הייתי אקדמיסטית. בארץ גיליתי את האמנות העכשווית וזלזלתי בידע שהיה לי מאוקראינה. פה לא היה שיח לזה וגם הייתי מנותקת משם, אז לא היה לי עם מי לעבוד. למדתי בתלמה ילין, הייתי מביאה עבודות והיו אומרים לי איזה יופי. לא היה עם מי לדבר על זה, באיזשהו שלב החלטתי שהציור האקדמי לא מעניין ואמנות עכשווית זה משהו שפיתה אותי. עשיתי אינסטליישן וקצת פרפורמנס. אחרי כן חזרתי לצייר, הבנתי שזה דווקא כן מעניין אותי. עם הגיל אתה מכיר את עצמך יותר ואתה יודע מה כן ומה לא, הדברים מתחדדים.

יש הרבה פוליטיקה בעבודות שלך.

זאת פוליטיקה ברמה של יום יום. אני מרגישה שאני בן אדם פוליטי מעצם הימצאותי בשטח כל הזמן. זה גם קשור בסיפור שלי עם בעלי שהוא עובד זר וכל מיני סיפורים מהתחת עם משרד הפנים. הפוליטיקה היא משהו שמבחינה אמוציונלית מאוד מזיז לי. זה מגיע לציורים. אבל אני לא חזקה בכל מיני תיאוריות פוליטיות, אני עוקבת כן ולא, לפעמים יש לי תערוכה להרים ואני לא רואה חדשות שבועיים. אבל ברור לי באיזה צד אני.
העבודות עצמן פחות פוליטיות, אם אני רוצה לעשות משהו פוליטי אני עושה קריקטורה או פלקט להפגנה. זה כבר לא אמנות, זה כבר משהו אחר. אני גם לא כל כך אוהבת אמנות פוליטית, הרבה פעמים זאת מניפולציה. בסופו של דבר זה נמצא במוזיאון או גלריה, ומי בא לשם? סטודנטים לאמנות ואנשים עם כסף.

איך את עם הקהל? את מציירת דברים נורא פשוטים ויום יומיים ומי שרואה את זה (במוזיאונים) הם באמת כל מיני אליטיסטים.

עם אלה לא קשה לי. אני בשר מבשרם. למדתי בבית ספר אליטיסטי ואני לא באה מאיזה רקע של מצוקה קיצונית. בסה”כ אני כמוהם. אנשים שיותר קשה לי איתם זה אנשים פשוטים נקרא להם. ברחוב למשל, כשאני מציירת וכולם באים ושואלים ומדברים, ואני צריכה לתחזק את זה. לפעמים יש שאלות שאני לא מבינה איך מגיעים אליהן. יש לי חברה שלמדה איתי בביה”ס וגרה בניגריה. פעם היא הלכה לשם לצייר בשוק, היא מספרת שברגע שהיא הוציאה את האלבום כל השוק קם אליה. שאלו אותה: זה כישוף? מוכרים את האלבום הזה? אנשים לא מבינים מה היא עושה. גם פה יש כל מיני שאלות כאלה, “הזמינו את זה מאצלך?” “יש בזה כסף?”

השיוך שלך לקבוצה האליטיסטית לא נראה כל כך מובן מאליו, גם הזכרת קודם שאת מוצאת את עצמך הפריקית של השכונה.

אני כל כך מכירה את הסצינה הזאת, אני מבינה איך זה עובד ולמה לצפות. בסופו של דבר אני מרגישה נוח מאוד בסצינה הזאת, למרות כל מיני דברים שאני יכולה לחשוב על נציג כזה או אחר של העולם זה. המוזיאון הוא הבית שלי. נורא חשוב לא להשלות את עצמך, ולא להגיד “אני פרא אדם…”, כי אני לא. למדתי בתלמה ילין ובמדרשה וכל מיני דברים כאלה, זה לא נעלם לשום מקום. בסופו של דבר ברחוב אני בסוג של ציד, ברור לי שאני בעמדה אחרת.

נורא חשוב לא להשלות את עצמך, ולא להגיד "אני פרא אדם, כי אני לא״. צ׳רקסקי

נורא חשוב לא להשלות את עצמך, ולא להגיד “אני פרא אדם, כי אני לא״. צ׳רקסקי

IMG_4605

האמנות שלך מאוד מקומית. מה היה קורה אם היו מעבירים אותך למקום אחר?

כל מקום שיש בו אנשים יעניין אותי. באפריקה למשל אין את הסביבה הרגילה של אמנות. אין שם אמנות עכשווית. צייר שם זה משהו שימושי, מישהו שעושה שלטים לחנויות למשל. מה שהכי מגניב אותי שם זה שכשאני מציירת זה מדבר אליהם, הם מבינים מה אני עושה. אני חושבת שאם הם היו פוגשים את העבודות הישנות שלי, היותר שכלתניות, יותר ארס פואטיות, הם לא היו קולטים מה קורה בהן. מה שאני עושה עכשיו מרגיש לי כמו הסגנון הבינלאומי. אני חושבת שיש לזה כוח קומוניקטיבי חזק. גם עם קבוצת הציור היינו בבית לחם ובמחנות פליטים בשטחים, אלו מקומות מתוחים וכשאנחנו מגיעות לצייר שם עם הקבוצה תמיד נשבר הקרח.

10514247_10152930929172542_6099589394638279063_o

ספרי לנו על אפריקה, נשמע מטורף.

ביקרתי בניגיריה, בעיר אנוגו. זו עיר גדולה, יש שם בערך מיליון אנשים. אבל אין שם תיירים בכלל. אין שם כזה דבר, אין שם תשתיות תיור. אם את רוצה לבוא לשם לטייל את צריכה לקחת מישהו מקומי שיסיע אותך כי אי אפשר לנסוע שם בגלל הכבישים, וגם אנשים נוהגים בצורה שלא הייתי מעיזה בכלל להסתכן בזה. בעיה רק לחצות את הכביש שם. אבל זה גם מה שמגניב. כשבאתי לשם עם בעלי, זה היה משהו שאין כמותו, אף מדריך לא ייתן לך תנאים כאלה. ברקע שהם רואים בן אדם לבן הם רואים כסף מהלך, הם לא יודעים מה הגבול. חופשי ימכרו לך בקבוק קולה בשמונה דולר. זו הרגשה מוזרה, את יוצאת ואת הבן אדם הלבן היחיד. כל מקום שאת מגיעה אליו מתפעלים ממך, ילדים קטנים באים ונוגעים בך. זה לא מקום לאנשים עם עצבים רגישים אבל זה נורא כיף. את מרגישה שאת בעולם אחר לגמרי. את פתאום קולטת כמה שהאמנות העכשווית היא דבר מצומצם, הרי רוב העולם הוא כמו שם.

עם מה חזרת משם?

אני שם בהמון ביקורי משפחה. אנחנו מגיעים ואני לא מבינה כלום, אז אני תמיד מציירת עם ספר הסקיצות. הצבעים שם מטורפים, הכל ירוק, הנוף מוזר, האור אחר. האדמה אדומה יותר. האנשים לבושים חבל על הזמן, בכל הבגדים האפריקאיים. אני מרגישה שאני יכולה לצאת מהבית לעמוד במקום ולצייר ארבעה ציורים שונים. לא צריך לחפש. נורא שמחתי איך שהאנשים התייחסו לזה. לוקחים את הציור בתור משהו חיובי, זה אף פעם לא “למה את מציירת?” “אולי תציירי אותי?”. אם את מתחילה לצלם זה ישר מעורר התנגדות, אבל הציור תמיד חיובי.

איך זה ביקור משפחה בניגריה?

בחיים לא ראיתי כל כך הרבה משפחה בחיים שלי, זה 500 איש משפחה אחת. אמא של בעלי נפטרה ונסענו להלוויה שלה. היו שם יותר אנשים מבהלוויה של הרב עובדיה. אני שם אטרקציה לכל דבר, אין  מצב שאני יכולה להידחף שם בפינה ושאף אחד לא ישים לב. ניגריה הייתה קולוניה של אנגליה, אז הם מדברים אנגלית. המבטא שלהם נורא קשה, אבל כבר התרגלתי. לא תמיד מבינים שזה אנגלית. אבל הם נורא משתדלים לדבר איתי יותר רגיל ויותר לאט. בתור בן אדם לבן שם אין שיפוט כלפייך כי את פשוט מוזרה. הכל אצלך מוזר. זה נותן חופש מסויים. את לא חייבת להתנהג בצורה מסויימת.

IMG_4610 IMG_4603 1911117_10152635583127542_776713050_o

צילומים: ירדן טאוב

תגובות