אני מדברת על איור יותר מאשר מאיירת, לא רואה מספיק תערוכות, אני מקנאה בסטודנטים כשהם רושמים בכיתה, לא מקשקשת סתם על נייר בלי סיבה, חולמת על ספרים ולא מצליחה לממש אותם, אני צריכה הפסקה
לא מדברים על זה -או- למה לקחתי שנת חופש
מאת מיכל בוננו
02.11.14

freud_01s

בשנים האחרונות בחילות הבוקר שלי גברו. אני לא בהריון. אי אפשר להיות בהריון במשך שנים. אין לי בחילות כל הזמן, רק יום אחד בשבוע –  היום שבו אני מלמדת.

מרצים הם אנשים שיודעים. למרצים יש את כל התשובות. לי יש המון שאלות. בכל בוקר שאני מתעוררת ליום לימודים חדש, אני לא יודעת כלום. העולם כל הזמן משתנה ורץ קדימה ואני לא מספיקה להשיג אותו.

freud_02s

בשנה שעברה לימדתי קורס איור וטקסט לשנה ג’. קורס שפעם היה קורס קלאסי לאיור עיתונות. העיתונות המודפסת מתפוגגת, איור העיתונות מתאדה. לא מזמן פוטרתי מעיתון ‘הארץ’ שאיירתי בו במשך 17 שנה. אני לא יודעת אם יהיה עוד פורמט כזה שידרוש פרשנות מעמיקה ויתן חופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל לאיור למבוגרים. מה אני אמורה ללמד?

freud_03s

לימדתי גם קורס ‘כתב יד’ לשנים ג’ ד’. קורס שקשה לי להגדיר, אבל הוא נמצא בשטח המפורז שבין איור לאמנות. הוא עוסק ברישום. איזה רישום? רישום לא כסקיצת הכנה לציור, לא כדי לתאר מודל, אלא כאופן דיבור אישי, אחר. ארבע שנים הסטודנטים לומדים להתבונן, למדוד, לדייק בתיאור המציאות. רגע לפני הסוף, הם יכולים לבדוק מה עוד הרישום יכול להיות. אפשר אולי לנסות לקלקל, לטעות. שיחפשו קוים חדשים, עקומים, לא נכונים, שימצאו את הקו שלהם. שיתרכזו במה שמתרחש על הנייר, באופי של הקו, בכתם ופחות במודל או ברפרנס. בקורס אחד מותר לשכוח מהעט הדיגיטלי שעוקב באובססיביות אחרי תצלומים, לא לסגנן, לא לחפש משמעות. ללכת לאיבוד, עד כמה שאפשר, בכיתה קטנה וצפופה כזאת.

freud_04s

ומה התפקיד שלי בכיתה? לעזור לסטודנטים? או אולי פשוט לא להפריע? בכל שנה אני מסתכלת בהתפעלות בתערוכה של הסטודנטים שחוזרים מחו”ל מחילופי סטודנטים ומנסה לזהות את התבלין הזה, שנותן לעבודות טעם אחר לגמרי. הן לא טובות או רעות יותר ממה שהם עושים כאן, ובכל זאת יש בהן משהו אחר. בכל פעם אני משתכנעת מחדש, שהתבלין הזה, הוא פשוט הטעם של החופש: החופש לשוטט, להתבטל, להתלבט, לבהות, להסתובב ברחובות ובשווקים לא מוכרים, להיזכר מי הם ומה הם רוצים לעשות.

freud_05s

אני מלמדת כמו שאני מאיירת, בלי לתכנן יותר מדי ובלי סקיצות. באיור חשוב לי שיראו גם את הטעויות, את המחיקות. בשיעור אחד אני עומדת מול הכיתה, מפעילה את המחשב, המקרן לא נדלק, כשהוא כן נדלק, אני הולכת לאיבוד בתוך המחשב, לא מוצאת את מה שחיפשתי, מתברברת, סוגרת ופותחת מסכים.
בשיעור אחר אני מחלקת את הסטודנטים לקבוצות והם מדברים על העבודות של עצמם. שלא כמו בביקורת כיתתית, פתאום כל הסטודנטים מדברים, אף אחד לא שותק, כולם יודעים מה הם רוצים להגיד וכולם מקבלים את ההערות של האחרים בהתלהבות. אני מרגישה מיותרת בכיתה. זה ממש נהדר.

freud_06s

כבר הרבה שנים שאני מאיירת ומעצבת ומרצה לאיור ואמא ובת זוג. אני לא מצליחה לעשות את כל הדברים ביחד ואני לא מצליחה לעשות כמו שצריך, כל דבר בנפרד. אין לי זמן לשום דבר וגם אין לי זמן להיות סתם אני. אני מדברת על איור יותר מאשר מאיירת, לא רואה מספיק תערוכות, אני מקנאה בסטודנטים כשהם רושמים בכיתה, לא מקשקשת סתם על נייר בלי סיבה, חולמת על ספרים שרוצה לעשות ולא מצליחה לממש אותם, אני צריכה הפסקה.

freud_07s

לפני עשרים וככה שנה סיימתי ללמוד. היה לי מאוד ברור מה אני רוצה לעשות. השנים עברו. עברתי ערים, נולדו לי ילדים, התחלתי ללמד, כתבתי, איירתי, עיצבתי, עשיתי כל מיני דברים שלא תכננתי, שהפתיעו אותי, שאהבתי, וגם כאלה שלא. אבל עוד לא עשיתי את מה שרציתי. אולי עכשיו.

מיכל בוננו

תגובות