עניין אותנו לראות עוד תגובות למלחמה מעבר לתגובה שלנו, אבל עוד יותר עניין אותנו לבדוק עד כמה בוער לנו, כסטודנטים, להגיב, ועד כמה המרחב היצירתי הראשוני שלנו הוא באמת מקום המאפשר דיון חופשי ועצמאי
פוסט תערוכת פוסט מלחמה
מאת תמר מושינסקי, עלמה נאמן וינתן הדרי
04.11.14

הדחף ליזום את התערוכה עלה עוד במהלך החופש, כשמצאנו את עצמנו נפגשים ויוצרים, יחד. העבודה המשותפת שלנו שנוצרה תוך כדי תנועה היתה מעין תגובה שלנו למלחמה. רצינו לעבוד ביחד כקבוצה, רצינו לראות מה יוצא לנו כשאנחנו כותבים לעצמנו את הבריף, מה קורה כשבוער בנו יצר ליצור מתוך עצמינו, סביב רעיון שהוא שלנו לגמרי. רצינו לשמור על כושר היצירה גם בתקופה של חופש מהלימודים וגם בתקופה של מלחמה וחירום. המלחמה הייתה קשה, והתוצאות עדיין נוכחות – מעבר לאסונות שאין צורך להרחיב עליהם, מעבר לכל מה שקרה במישור הפוליטי, אנחנו שמים לב ליותר ציניות בחברה, כעס מודחק על הימין, על הפייסבוק, תחושה של קיץ טראומתי שאנחנו משלמים עליו בהדחקה מוחלטת, בשתיקה. בשכחה.

אוהד חדד

אוהד חדד

 

שי סמנה

שי סמנה

 

מתוך ההווה של ימי המלחמה אי אפשר היה לדמיין את “היום שאחרי”, היה נראה כאילו לא יגיע יום כזה. הרגשנו שזו המלחמה הכי קשה שהייתה, נבהלנו מהדיונים בפייסבוק, תהינו מה יהיה על המדינה, פחדנו, אבל ידענו שלמרות שההווה נראה כאילו הוא הסוף, המלחמה הבאה עוד תגיע. נקרענו בינינו לבין עצמינו על אופיין המוסרי של הפעולות של המדינה שלנו, וניסינו למצוא, לפחות לחשוב, על איך למצוא פתרונות. החרדתיות והאכזבה הקולקטיבית נטמעו עמוק בתוך החיים האישיים, ודווקא מתוך המצוקות הקטנות והיומיומיות שלנו – מצאנו עצמנו יוצרים.

אלי כרומוב

אלי כרומוב

 

היצירה הזו, של משהו שהוא שלנו, כשאנחנו עדיין כל כך רגילים להיות סטודנטים, גרם לנו להיזכר במלחמה הקודמת (כי כשאתה בשנה רביעית של לימודים במדינת ישראל, סביר להניח שאת המלחמה הראשונה שלך בתור סטודנט כבר עברת), במבצע עמוד ענן, שהתרחש לפני שנתיים. היינו אז כולנו בכיתה אחת, ורק בשיעור של רותי קנטור הצלחנו להרים צעקה – הכל מסביב בוער, ואנחנו בעסקים כרגיל. למה לא אומרים משהו?! הזכרון הזה הפך את התגובה היצרית הזו שלנו למבצע צוק איתן למשהו שהוא מבחינתנו על גבול ההכרח.

מרינה מילקר

 

תמר מושינסקי

תמר מושינסקי

 

 

עלמה נאמן

עלמה נאמן

תוך כדי אוצרות הבנו שאחד מן המכנים המשותפים של העבודות הוא הסאבטקסט, שדן בשאלת הרלוונטיות של הנושא. זו הפכה להיות השאלה האמיתית שהתערוכה מעלה – כמה אדישים אנחנו? האם המלחמה שהתרחשה רק לפני חודש, וחוץ מהסכם הפסקת אש לא יצא ממנה שום דבר שמבטיח את סיומה, עדיין מצמררת עבורנו? עד כדי כך אנחנו מאומנים להתרגל למלחמה? האם רק באזעקות אנחנו מתרגשים? הבנו שקשה להודות בכך, אבל “צוק איתן” הוא כבר פאסה, וצריך שוב להמשיך ולרוץ, שוב לדבר על ההווה, שוב לרפרש את הזכרון הקצר שלנו – ושוב להכריח את עצמינו לשכוח כדי לשרוד.

שמעון אנגל

שמעון אנגל

 

נעה עמבר ותמי עוז סיני

נעה עמבר ותמי עוז סיני

נעה עמבר ותמי עוז סיני

נעה עמבר ותמי עוז סיני

 

הרעיון להציע לסטודנטים נוספים להצטרף לעשיה הזו בא באופן די טבעי. הרגשנו מחויבים להתייחס למה שקרה בקיץ, אבל ככל שהאירועים התרחקו עלתה שאלת הרלוונטיות. המטרה היתה לחבר ביחד עוד יצירות של עוד סטודנטים, כי קיים כאן מאגר מופלא של אנשים, כולם יצירתיים ומוכשרים וכולם בעלי היכולת. עניין אותנו לראות עוד תגובות למלחמה מעבר לתגובה שלנו, אבל עוד יותר עניין אותנו לבדוק עד כמה בוער לנו, כסטודנטים, להגיב, וכד כמה המרחב היצירתי הראשוני שלנו הוא באמת מקום המאפשר דיון חופשי ועצמאי.

עלמה נאמן

עלמה נאמן

 

מהרגע הזה הכל קרה מאוד מהר, היתה היענות די גדולה, עדי והמחלקה קיבלו את היוזמה בזרועות פתוחות ועזרו בכל דבר שביקשנו. כשכל העניין התחיל לרקום עור וגידים גילינו כמה נקודות מעניינות: שאנחנו הראשונים שעושים כזה דבר (לפחות בתקופה הנוכחית), שהעבודות של כולם נורא טיפוגרפיות, שהאמירות שלנו הן בסך הכל די מאופקות, שלא כולם טורחים ממש להיכנס לראות, שיש כאלה שרק מעיפים מבט וממשיכים הלאה במסדרון, וגם שיש המון פידבקים חיוביים. ההחלטה להשכיב את העבודות על הרצפה ולא לתלות אותן הגיעה בדרך של ניסוי וטעייה. לבסוף, הסכמנו שזו הדרך הטובה ביותר “להפריע” להליכה השגרתית במסדרונות בצלאל, לעשות משהו שהוא בסדר-לא בסדר, מבפנים, למרות שתמיד מבחוץ.

יוזמי התערוכה: עלמה נאמן, סימונה כצמן, תמר מושינסקי, אמיתי לאופולד, יונתן הדרי ואלי מגזינר

כולכם מוזמנים לאירוע הנעילה:
https://www.facebook.com/events/1560350657513279/?ref_notif_type=plan_user_joined&source=1

נשיקה קטנה 1

תגובות