ספרונים רבים חולקו ברחובות לונדון, והמחשבה על אימהות בריטיות קוראות לזאטוטים המחותלים שלהן את הסיפור על ספסל בהייד פארק, ומגלות שהוא בעצם פרופגנדה לתינוקות, או מיי גוד!
עמק הספרים המוזרים #1
מאת זאב אנגלמאייר
22.01.12

header1

לפני שנים, גרתי כמה שבועות עם גילה (אשתי) אצל ידיד, סטיבן, שהחל אז לביים מחזות זמר בלונדון. בערב הכריסטמס תכננו ללכת לכיכר טרפלגר, אבל הקור שכנע אותנו להישאר בבית עם תרנגול הודו ממולא, עץ אשוח מקושט, וגם עם מיץ’, חבר של סטיבן ששיחק במחזה על רכבות של אנדרו לויד וובר, האלוהים של מחזות הזמר.

לפני שחולק ההודו, פטפטנו בסלון, ומיץ’ הוציא ספרון שחולק ברחוב וקרא לנו ממנו בתיאטרליות עליזה. היה זה סיפור ילדים תמים ומתוק: “לתרנגולת יש בית וקוראים לו לול, לארנב יש בית וקוראים לו מחילה, לסוס יש בית וקוראים לו אורווה, לציפור יש בית וקוראים לו קן, לכולם יש בית, מקום של שלום ושמחה.” כאן סגר מיץ’ את הספרון וכולנו היינו מרוצים.

emek2emek3

emek42

emek5

emek63

emek7

אלא שאז הוא פתח שוב את הספרון והמשיך בדרמטיות: “… הפלסטיני לא גר בבית, הוא גר באוהל שאינו ביתו… מי לקח את ביתו של הפלסטיני? זרים באו ולקחו את הבית! הם סילקו אותו החוצה. יום אחד הפלסטיני יחזור לביתו, ויגור בשלום ושמחה כמו כולם.” סטיבן כעס על מיץ’ על חוסר הטאקט הנורא הזה, להקריא לזוג ישראלי סיפור כזה, ועוד בערב הסילבסטר כשמצווה לשמוח ולזלול הודו ממולא. אחרי האוכל, סטיבן הקרין לנו מחזה זמר ומיץ’ העז להירדם, מה שעוד יותר הרגיז את סטיבן.

emek8

emek9

 

emek10

emek11

הספרון הודפס והופץ ב-1974 על ידי הליגה הערבית (גַ’אמִעַת אַ-דֻוַל אַלְ-עַרַבִּיַה) ומשרדי ההפצה שלהם בבירות, לבנון. המאייר והסופר אנונימיים. מעניין ומתוחכם שישראל לא מופיע בשמה, והרעים הם ‘”זרים שהגיעו וסילקו את הפלסטיני מביתו”. ספרונים רבים חולקו ברחובות לונדון, והמחשבה על אימהות בריטיות קוראות לזאטוטים המחותלים שלהן את הסיפור על ספסל בהייד פארק, ומגלות שהוא בעצם פרופגנדה לתינוקות, או מיי גוד! בהחלט משעשעת. חיפשתי את הספרון בפרסומים של הליגה הערבית ובספרוני ילדים עם אג’נדה פוליטית ולא מצאתי כל אזכור שלו. סטיבן ביים מאז המוני מחזות זמר בווסט אנד ובעולם, ובארץ ביים את “מרי לו” על חייו של צביקה פיק.

 

תגובות