יש כאן מימד של ציניות שטעמה מר מאוד. אם ג׳ייסון ראסל התגלה במהרה כחוטא כלפי סרטו וקהלו, מה עושה ריצ׳רד מוזה, והאם זה מהלך לגיטמי? בניגוד ל״קוני״ גלגלי מכונת השיווק כאן שקטים, אבל גם אין אמירה שממלאת את החלל הפנוי הזה
תודה לקונגו
מאת סשה זילברמן
28.12.14

לפנינו וידאו מאוד יפה שקל לאהוב את האסתטיקה שלו. יש כאן חידה שאהובה מאוד על הצופה עוד מימי קדם (״איך עשו את זה?״), והתשובה היא הברקה טכנולוגית שכיף לשמוע: צילום בפילים אינפרא אדום, ששימש לזיהוי חיילים המסתווים בדשא. זהו וידאו על עבודתו של ריצ׳רד מוזה, ״אנקלייב״, שהוצגה בביאנלה ב2013 (אכן אני כותבת בדיליי חינני). ריצ׳רד מדבר כאן על המסע שלו לקונגו, ועל התיעוד של קבוצות המורדים שם. זהו נושא קשה ומדמם לעסוק בו, מלחמת האזרחים של קונגו. לנו בארץ הנושא בוודאי לא זר, אם לא המלחמה בקונגו אז אלו שבסודן ואריתראה אולי יצלצלו מוכרות יותר, גם אם מכיוון אחר.

אבל מה בעצם עושה העבודה הזו עם הסיפור הזה? לקחנו מלחמה באפריקה, שמנו אותה במוזיאון באירופה, נתנו לה פרס צילום אירופאי ומחאנו כפיים. למרות ההערכה הבינלאומית שהעבודה הזו זכתה לה, אני לא יכולה שלא לחשוב שיש כאן איזשהו ניצול של מקרה כבד, שמזמין להנהן מולו את הראש ולהגיד ״כן זה קשה ולפיכך זו אמנות טובה וחשובה״. מה התועלת שבחשיפת הסיפור הזה במסגרת שבה הוא נחשף? התמורה לחשיפה הזו היא בעיקר יוקרה ליוצר, כמו שאני מבינה את הסיטואציה.
אפשר להגיד כמובן העלאת מודעות. אבל מי נחשף לשיח הזה, אם לא קהל פנים אקדמי-אמנותי שנדיר שענייניו מחלחלים הלאה? אם קיווינו ליצור מודעות חברתית רחבה ועל ידי כן גם לחץ ציבורי, ספק אם זה המקום להתחיל ממנו. ובכל מקרה, השפה החזותית כאן היא לא כזו המבקשת לעורר גלי מחאה ואחדות לנוכח זוועה. הסאונדטרק של העבודה והויזואליות המהפנטת שלה בעיקר מותירות בבטן הצופה תחושה אפלה שהוא נשאר איתה לבדו (וזה אפילו בלי להיכנס לדיון על הלגיטימציה של ההתערבות המערבית בעניין).

1393210697240.cached RichardMosse_SuspiciousMinds

מי שהיה מוצלח יותר בעסקי האקטיביזם היה ג׳ייסון ראסל, הבמאי של הסרט ״קוני 2012״ שהפך ויראלי שנה קודם לכן. ראסל קרא לציבור האמריקאי להפעיל לחץ על הממשלה כדי לתפוס את קוני, ראש מיליציה צבאית באוגנדה. בעקבות הסרט צצו מועדון אינטרנטי, מעריצים-אקטיביסטים, סחורה ופוסטרים בכל מקום (אפילו בראשון לציון), אבל אפילו כל אלה לא עשו את שלהם, וקוני נותר לשוטט חופשי. במהרה גם התגלה כי הרווחים של הארגון של ראסל בעיקר הולכים על תחזוק המותג, יותר מאשר לרווחת ילדי אוגנדה למענם התגייסנו. כנראה שמי שבעיקר הרוויח מההייפ והרצון הטוב היה ראסל עצמו שנהנה מאיזשהו רגע של תהילה חולפת.

״קוני 2012״ היה כישלון פוליטי וחברתי. לעומתו מה אפשר להגיד על ״אנקלייב״? יש כאן מימד של ציניות שטעמה מר מאוד. אם ג׳ייסון ראסל התגלה במהרה כחוטא כלפי סרטו וקהלו, מה עושה ריצ׳רד מוזה, והאם זה מהלך לגיטמי? בניגוד ל״קוני״ גלגלי מכונת השיווק כאן שקטים, אבל גם אין אמירה שממלאת את החלל הפנוי הזה. הצופה מהופנט לניגוד החריף בין היופי של הויז׳ואל למציאות האלימה המוצגת בפניו, המתרחשת כולה בעולם כאילו פנטסטי. שם הוא נשאר, ומול הצופה –  מוזה זוכה בכל הנקודות. גם ביוקרה האמנותית. נשאר רק להגיד תודה למלחמת האזרחים בקונגו שהגישה לו את כל התהילה הזו.

מילן קונדרה כתב שהקיטש הוא הדמעה השניה, זו שאנחנו מזילים כשאנחנו מתרגשים מפני שהתרגשנו ממשהו. מוזה סוחט מאיתנו ישר את הדמעה השניה, בהצבתו ריחוק אסתטי כל כך בין הצופה לבין הנושא של עבודתו. זהו גלגול מודרני של האוריינטליזם הקלאסי, דוגמת דה לה קרואה וחבריו. לא כל אמנות שעוסקת בנושאים כאלו חייבת להיות פוליטית. אבל קשה לי לראות אמנות שעוסקת בנושאים קשים כאלו מציבה את האנשים בהם היא עוסקת מאחורי פלקט שכותרתו ״תראו סבל מרגש״.

תגובות