"הכתיבה היא מונולוג, אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג."

מילים אלו של הסופר אהרון מגד הן ההשראה והמנוע מאחורי הכתיבה שלי. יומן הילדות שלי, שדפיו כבר אינם מצליחים להיאחז זה בזה ומאיימים להיפרד לשברי זכרונות מקוטעים, היה הראשון שהעניק לי את הבמה לכתוב את מחשבותיי בחופשיות וביצירתיות, והוא נצור עמי עד היום.

בעת כתיבת היומן, בעיניה של ילדה מתבגרת, כל מילה ומילה בו הייתה סוד שאסור היה לו להיחשף לעין אדם, אך עם השנים, כשבגרתי, התחלתי להרגיש שהכתיבה שלי, כמו כל כתיבה כמעט, זקוקה למענה, להד של הבנה המגיע מרחוק, מאדם שלא הכרתי ושכלל לא ידעתי שלו אני כותבת. הבלוג הזה הוא הדרך שלי לפנות החוצה ולהפוך את המונולוג האינטימי של ילדותי לדיאלוג – אינטימי לא פחות, אך כזה המכיל מבט נוסף, מבטו החיצוני של הקורא.

אז מי אני?

שמי ליבי דניאל, אני מורה לחינוך מיוחד ומתגוררת בנהלל יחד עם בעלי האהוב איתי. אני אוהבת לצאת ולבלות במסעדות, לרקוד בהופעות וליהנות מהטבע שקרוב לביתי. אני אוהבת ספרים וסרטים, בעיקר כאלו עם סוף טוב, ואני גם מתעניינת במחשבים. העבודה שלי היא ללא ספק מה שנותן לי משמעות בחיים, וזאת בגלל שאני יודעת שכל מפגש יומיומי עם ילד הוא פוטנציאל לקסם חד פעמי שיכול לשנות חיים, את שלו או את שלי, ואולי אפילו את העולם כולו…

בבלוג הזה אני כותבת על חוויות שעברתי, מחשבות שעלו בי, שאיפות לעתיד וזיכרונות מהעבר. אני מקווה שמילותיי יצליחו לפתוח את לבם של כמה קוראים או לכל הפחות, ליצור בהם עניין וסקרנות לקראת הפוסט הבא. אשמח אם תצטרפו אליי למסע המופלא בין המילים והמחשבות, בדרך אל הדיאלוג האמיתי.